הפרשנים מסכימים כי הצירוף וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ מנוסח באופן מקוצר וחסרה בו מילה. אף על פי שהמילה אינה מופיעה בטקסט, הכוונה היא שהם קראו למזבח בשם "עֵד" [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מנחת שי]. גישה מעט שונה מציעה כי ייתכן שהשם המדויק שניתן למזבח היה הצירוף השלם כִּי עֵד [ביאור שטיינזלץ].
הענקת השם למזבח לא הייתה מקרית, אלא נועדה לבטא את התכלית המדויקת שלשמה הוא נבנה [מלבי"ם]. המזבח נועד לשמש כעדות חיה בֵּינֹתֵינוּ, כלומר בין השבטים היושבים בעבר הירדן המזרחי לבין שאר שבטי ישראל שבעבר הירדן המערבי. עדות זו באה להצהיר על אמונה שלמה ומשותפת של שני חלקי העם כי ה׳ הָאֱלֹהִים [מצודת דוד]. קריאת השם מהווה הצהרה ברורה כי ה׳ הוא האל האחד ואין זולתו, ומשמשת כהבטחה לדורות כי השבטים לעולם לא ימירו את עבודת ה׳ בעבודה לאל אחר או בהקרבה במזבח אחר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].