שבטי עבר הירדן צופים פני עתיד ומתכוננים למשבר של זהות ושייכות. מתוך חשש שבדורות הבאים ינסו לנתק את צאצאיהם מכלל האומה, הם מכינים מראש מענה פיזי והצהרתי שיבטיח את המשכיות הקשר.
המילה וַנֹּאמֶר מעידה על כך שהתשובה העתידית הזו תוכננה והוחלטה מיד בעת בניית המזבח [מלבי"ם]. כאשר הם מתארים את תגובת צאצאיהם במילה וְאָמַרְנוּ (ואנחנו נאמר), הם כורכים יחד את האבות והבנים לרצף אחד. השימוש בגוף ראשון עבור דורות העתיד מדגיש כי האבות והבנים ניצבים באותו מקום רעיוני, והדורות הבאים ידברו בשם אבותיהם [רד"ק].
בתשובתם, יפנו צאצאי השבטים את תשומת הלב אל תַּבְנִית המזבח, כלומר אל צורתו החיצונית [מצודת ציון]. מעצם המבנה והעיצוב של המזבח ניכר כי הוא נועד למראה עיניים בלבד ואינו מתאים כלל לשימוש מעשי של הקרבת קורבנות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. העובדה שהמזבח ניצב במקומו מבלי שנעשו עליו לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח, מוכיחה כי מטרתו היחידה היא לשמש כסמל וכעדות נצחית לזיקתם של שבטי עבר הירדן אל מזבח ה' המקורי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כאשר הם מציינים שאת המזבח עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ, הכוונה היא לכלל ישראל. עצם העובדה ששאר השבטים לא מיחו בידם ולא מנעו את הבנייה בפועל, מהווה הסכמה לכך שהמזבח יוקם בשטח המפריד וישמש עדות מוסכמת המקשרת בין שני עברי הירדן [מלבי"ם].