שובם של שבטי עבר הירדן לנחלתם מלווה במעשה דרמטי המעורר סערה לאומית. בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה מקימים מזבח עצום ממדים סמוך לנהר, צעד שמתפרש מיד על ידי שאר העם כמרד וסכנה רוחנית.
הכתוב מציין כי המזבח נבנה אשר בארץ כנען, כלומר בגדה המערבית של הירדן [מצודת דוד, מלבי"ם], כאשר המילה על משמעותה בסמוך לירדן [מצודת ציון]. בחירת המיקום דווקא בצד של ארץ כנען, ולא בנחלתם שבעבר הירדן המזרחי, נועדה להעיד כי בני השבטים הללו אינם מעוניינים להתנתק משאר עם ישראל [מלבי"ם].
באשר למטרת המבנה, הכתוב מדגיש כי זהו מזבח למראה. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לאנדרטה ולמראה עיניים בלבד, ולא למזבח שנועד להקרבת עולות וזבחים. המבנה נועד לשמש עדות גלויה לעין כול כי שבטי עבר הירדן הם חלק בלתי נפרד מעם ישראל, ויש להם חלק במזבח הניצב במשכן שילה [אלשיך]. מבנה המזבח עצמו העיד על מטרתו: הוא היה גבוה מאוד וחסר מדרגות, כך שניכר היה שאינו מיועד לעבודת קורבנות מעשית אלא לזיכרון וציון דרך [מלבי"ם].
על אף כוונתם הטהורה של הבונים, שאר העם לא ידע מהי מטרתו האמיתית של המזבח, והדבר עורר חרדה וכעס רב [אלשיך]. הקמת מזבח ציבורי מחוץ למשכן שילה נתפסה כהפרה חמורה של איסור התורה וכמרד בה׳. ריכוז העבודה במקום אחד נועד להורות על אחדות ה׳ ולמנוע הידרדרות לעבודת אלילים. משום כך, נקהלו שאר השבטים כדי לצאת למלחמה נגד אחיהם, במטרה לבער את הרע וליצור הרתעה למען הדורות הבאים, בדומה להיגיון העומד מאחורי דין עיר הנדחת. עם זאת, בטרם יצאו לקרב, בחרו השבטים לשלוח משלחת בראשות פנחס בן אלעזר הכהן ונשיאי העדה כדי לחקור את פשר המעשה, להזהיר ולהוכיח את הבונים [רלב"ג].