יצא לכם פעם לדמיין עיר שקטה לגמרי, שאין בה שום מלחמות ואפילו לא שומרים בשער? חמשת המרגלים מגיעים לעיר כזו בדיוק בצפון הארץ, שנקראת לָיְשָׁה. הם סיירו שם בסתר וראו שהעיר יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח והעם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ. כלומר, התושבים חיו בשלווה כל כך גדולה, שהם בכלל לא פחדו מאויבים ולא החזיקו כלי נשק. החיים שלהם היו כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, בדיוק כמו אנשי העיר צידון שהיו סוחרים ורועי צאן רגועים, ולא אנשי מלחמה. התושבים גם חיו בשלום אחד עם השני, כי וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ אומר שלא היו ביניהם מריבות או עלבונות.
אבל השקט הזה הפך אותם לפגיעים מאוד. לא היה להם מלך או יוֹרֵשׁ עֶצֶר שיקים צבא מסודר שיגן עליהם. בנוסף, הם היו מבודדים לגמרי. הם היו וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים, כך שאף אחד לא היה מספיק להגיע לעזור להם מרחוק, וגם וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם, כלומר לא היו להם הסכמי הגנה עם עמים אחרים. בגלל כל הסיבות האלה, המרגלים הבינו שהעיר הזו היא מטרה קלה מאוד.