ויקרא, פרק י״ד, פסוק מ׳

יצא לכם פעם לבנות קיר מאבני משחק ולגלות שאחת האבנים פגומה וצריך להוציא אותה בזהירות? כשיש נגע של צרעת על קירות הבית, התורה מבקשת לעשות פעולה דומה כדי לטהר את המקום. התורה אומרת וְחִלְּצוּ, מילה שמזכירה חליצת נעל, כלומר שליפה והסרה. אבל בניגוד להורדת נעליים, כדי להוציא אבנים מתוך קיר צריך להתאמץ ולהשתמש בכלים. את העבודה הזו כל אדם יכול לעשות, ולא רק הכהן. המילה נכתבה בלשון רבים כדי ללמד אותנו שאם הקיר החולה משותף לשני בתים, שני השכנים צריכים לעבוד יחד ולהוציא את האבנים. מכאן לומדים שלפעמים מעשים לא טובים משפיעים גם על מי שנמצא קרוב, כמו המשפט המוכר שאומר "אוי לרשע ואוי לשכנו". ההוראה היא להוציא רק אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע, כלומר שולפים לפחות שתי אבנים ורק אבנים אמיתיות, ולא חומרי בנייה אחרים. בשלב הזה לא הורסים את כל הבית, אלא מוציאים רק את החלקים שבהם נמצא הנגע. את האבנים האלה לוקחים רחוק, אֶל מִחוּץ לָעִיר, וזה לא משנה באיזו עיר מדובר. זורקים אותן אֶל מָקוֹם טָמֵא, שזה מקום עזוב שאנשים לא מגיעים אליו. למה דווקא לשם? כדי שיהיה ברור שהאבנים האלה טמאות, ואף אחד לא ייקח אותן בטעות כדי לבנות איתן משהו חדש.