ויקרא, פרק י״ד, פסוק מ׳

כאשר נגע הצרעת מתפשט בקירות הבית, וְצִוָּה הַכֹּהֵן על עקירת החלקים הנגועים, פעולה פיזית הדורשת מאמץ וכלים ויכולה להיעשות על ידי כל אדם. הפועל בלשון רבים וְחִלְּצוּ מלמד שאם הקיר הנגוע משותף לשני בתים, חובת ההסרה חלה על שני השכנים יחד. ההוראה לעקור רק אֶת־הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע מבהירה כי בשלב זה שולפים לפחות שתי אבנים נגועות בלבד ולא חומרי בניין אחרים, ומשליכים אֶתְהֶן אֶל־מִחוּץ לָעִיר מכל סוג שהוא, אפילו עיר ללא חומה. האבנים מורחקות אֶל־מָקוֹם טָמֵא ומאוס שאיש אינו מגיע אליו, כדי לוודא שלא יילקחו לשימוש חוזר. במקום זה האבנים ממשיכות להפיץ את טומאתן לכל הבא במגע עמן, ויש הסוברים שגם שכבת העפר שעליה הונחו סופגת את הטומאה.