ויקרא, פרק כ״ג, פסוק כ״ד

היום הפותח את עונת הדין חל בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, המציין את תחילת השנה המקורית שבה נברא העולם, אף שהתורה מסתירה את טיבו המדויק כדי לרמז על סודיות הנהגתו של ה'. תאריך זה, החל בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וקדושתו מתפרסת למעשה על פני יומיים, מוגדר בתור שַׁבָּתוֹן המחייב מנוחה חיובית והימנעות מכל טרחה ועמל כדי לאפשר התבוננות פנימית. מוקד היום הוא זִכְרוֹן תְּרוּעָה, המתקיים בפועל באמצעות תקיעת שופר הממליכה את ה', או על ידי הזכרת פסוקי זכרונות בתפילה כדי לעורר רחמים כאשר החג חל בשבת. קול התְּרוּעָה השבור נועד להחריד את הלב ולעורר לתשובה, אך הוא עטוף בתקיעות ישרות לפניו ולאחריו המלמדות כי הדין מוקף תמיד ברחמים. חרף אימת הדין, זהו מִקְרָא־קֹדֶשׁ שיש לכבדו במאכל ובמשתה ולשמוח בו, מתוך ביטחון שה' שופט את עמו ברחמים.