ויקרא, פרק כ״ג, פסוק ל״ח

המועדים משמשים זמן מרכזי להסדרת חובות רוחניים ולהבאת קרבנות אישיים, המתווספים לקרבנות החובה הכלליים של החג. כאשר מועד חל בשבת, הוא נחגג מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה', כלומר קרבנות החג אינם מבטלים את קרבנות השבת אלא מוקרבים בנוסף אליהם. בעת העלייה לרגל מביאים מַתְּנוֹתֵיכֶם, שהן קרבנות הניתנים לשמחת החג או חובות שהצטברו כגון מעשרות, וכן כׇּל־נִדְרֵיכֶם, שהם התחייבויות אישיות להבאת קרבן, וּמִלְּבַד כׇּל־נִדְבֹתֵיכֶם, שהן הקדשה של בהמות מסוימות. הרגלים מהווים הזדמנות אחרונה לפרוע חובות אלו כדי שלא לעבור על איסור עיכוב, וכל אלו הם קרבנות אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לה', כולל עופות, מנחות וקרבנות הנשרפים כליל על המזבח.