מועדי ישראל אינם רק ימי מנוחה פיזית, אלא זמנים המיועדים להתרוממות רוחנית ויצירת חיץ ברור בין חול לקודש. הפתיחה לחג הסוכות מגדירה את אופיו של יום טוב הראשון, הן על ידי פעולות חיוביות של קידוש היום והן על ידי הימנעות ממלאכה.
הציווי מִקְרָא קֹדֶשׁ מבטא במהותו רעיון של הבדלה ופרישות משאר ימי החול [תורה תמימה, מלבי"ם]. הבדלה זו באה לידי ביטוי בשני מישורים עיקריים: בדיבור, על ידי קריאת היום והכרזתו כקדוש, ובמעשה, באמצעות שינוי המלבושים והמאכלים [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי הדרך המעשית לקיים מצווה זו בשאר ימים טובים היא באמצעות אכילה, שתייה ולבישת כסות נקייה [רש"י, תורה תמימה, אדרת אליהו].
לצד העינוגים הגופניים, מתקיימת מחלוקת לגבי הממד הרוחני של היום. בעוד שחלק מהמפרשים מציינים כי חובה לקדש את היום גם בתפילה [רש"י], מתעורר דיון האם חובה זו היא מהתורה. מצד אחד, יש המוצאים לכך סמך מהתורה מתוך הדרשות על קדושת היום [תורה תמימה, פרדס יוסף]. מנגד, יש הטוענים כי אזכור התפילה הוא רק אסמכתא מתקנת חכמים, ועיקר פשט הכתוב מתייחס ללבישת כסות נקייה [משכיל לדוד].
סוגיה פרשנית נוספת סביב צירוף המילים מִקְרָא קֹדֶשׁ נוגעת למיקומו של פירוש רש"י. פרשנים רבים תמהים מדוע רש"י בחר להסביר מושג זה דווקא כאן, בסמוך לחג הסוכות, ולא בפסוקים הקודמים שעסקו ביום הכיפורים, שבו מושג זה מקבל משמעות ייחודית של כסות נקייה ותפילה ללא אכילה ושתייה [שפתי חכמים, לבוש האורה, משכיל לדוד, ברכת אשר, דברי דוד, פרדס יוסף]. הגישה המרכזית בקרב מפרשים אלו היא שמיקום זה בא ליישב קושיות הנוגעות לכפילויות בפסוקים, וללמד על איסור עשיית מלאכה בלילה כביום, שכן פעולות כמו לבישת בגדים נקיים ותפילה אינן שייכות לשעות הלילה והשינה.
ההנחיה כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ קובעת את גבולות המותר והאסור ביום זה. איסור מוחלט זה על עבודה יומיומית נועד לעצור ולעכב את האדם מעסקיו הרגילים [רד"צ הופמן]. מעבר לכך, סמיכות הציווי על היום הראשון להמשך החג מלמדת גם על מעמדם של ימי חול המועד. הפרשנים מסבירים כי התורה אוסרת עשיית מלאכה גם בימי חול המועד, אולם בשונה מיום טוב הראשון שבו נאסרה כל מלאכת עבודה, בחול המועד התורה לא פירטה אילו מלאכות אסורות ואילו מותרות, אלא מסרה את הסמכות לחכמים לקבוע את הכללים וההגבלות למלאכות אלו [תורה תמימה, רד"צ הופמן].