קביעת זמני הקודש בלוח השנה פותחת דווקא ביום השביעי, העומד כבסיס וכפסגה לכל מועדי השנה. מהותה של שביתה זו אינה רק מנוחה פיזית, אלא עדות להנהגת ה׳ בטבע ובהיסטוריה.
הימצאותה של השבת בראש פרשת המועדים עוררה את תשומת לבם של הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, תורה תמימה, צפנת פענח, משכיל לדוד] היא שהתורה סמכה את השבת למועדים כדי ללמד על השוואת מעמדם: כל המחלל את המועדים כאילו חילל את השבת, וכל המקיימם כאילו קיים את השבת. השוואה זו נועדה לחזק את סמכותו של בית הדין; בעוד שהשבת נקבעה על ידי שמים מששת ימי בראשית, המועדים נקבעים על ידי החלטות בית הדין האנושי, והתורה מדגישה שקדושתם שווה ומוחלטת. מנגד, יש המפרשים את הסמיכות כהנחיה הלכתית ולפיה שמחת החג אינה דוחה את איסורי המלאכה של השבת כאשר הם חלים באותו יום [העמק דבר]. גישה ייחודית ושונה לחלוטין מציעה קריאה אלגורית של הפסוק כולו על ימי החגים עצמם: שֵׁשֶׁת יָמִים רומזים לששת ימי המועדים בשנה שבהם מותרת מלאכת אוכל נפש (שני ימי פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות ושמיני עצרת), ואילו הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מכוון ליום הכיפורים, שבו אסורה כל מלאכה לחלוטין [הגר"א, גור אריה].
התורה פותחת במילים שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה. המילה "מלאכה" נגזרת משורש המבטא שירות, ומשמעותה כל פעולה המשמשת את צורכי האדם [רד"צ הופמן]. השימוש בלשון הסבילה "תעשה" מלמד כי גם אם המלאכה נעשית על ידי אחרים עבור האדם בימות החול, ביום השבת עליו לשבות לחלוטין [חתם סופר, פרדס יוסף]. בנוסף, ניתן היתר עקרוני לעשות מלאכה בימים אלו [ביאור שטיינזלץ].
היום השביעי מוגדר כשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. כפל הלשון מבטא קדושה עליונה ושביתה גמורה ומוחלטת שאין בה שום פתח למלאכה, בניגוד למועדים שבהם מותרת הכנת אוכל [ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. יום זה הוא מִקְרָא־קֹדֶשׁ. יש המבארים זאת כאספה קדושה לשם קבלת השבת וציונה בכבוד, בקידוש ובהבדלה [ביאור שטיינזלץ, חתם סופר]. אחרים מדגישים כי בניגוד למועדים שבהם עם ישראל הוא זה ש"קורא" ומכריז על קדושת היום, בשבת היום עצמו הוא ה"קורא" לאדם להתנתק משגרת החול, להתרומם מעל החומריות ולהתעלות למוכנות מלאה למילוי חובותיו הרוחניות [רש"ר הירש].
הציווי כׇּל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ כולל בתוכו איסור גורף גם על מלאכות שגרתיות וגם על מלאכות של הכנת אוכל [רלב"ג]. הסיבה לכך היא ששַׁבָּת הִוא לַה׳ – השבת אינה רק יום מנוחה אנושי לסיפוק צרכים פיזיים או חג לאומי, אלא יום של הבעת נאמנות לה׳ שנקבע עוד בבריאת העולם [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. המילה "שבת" עצמה טומנת בחובה גם משמעות של יישוב הדעת; זהו יום המיועד לחקירה, דרישה והתבוננות בעניינים אלוקיים [הכתב והקבלה]. בהקשר זה, השבת מאזנת בין צורכי הגוף והנפש: אנשים העמלים במלאכה כל השבוע צריכים להקדיש את רוב זמן השבת ללימוד תורה, בעוד שתלמידי חכמים הלומדים כל השבוע צריכים למצוא בה גם עונג פיזי באכילה ושתייה [תורה תמימה].
התורה חותמת במילים בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. הפרשנים מסכימים כי ציווי זה נועד להדגיש שהשבת נוהגת בכל מקום, בארץ ובחוץ לארץ, בבית ובדרך [אבן עזרא, חזקוני]. למרות שזמני היום והלילה משתנים לפי קווי האורך והרוחב על פני כדור הארץ, קדושת השבת חלה בכל מקום בהתאם לזמן המקומי שלו [ספורנו, ביאור יש"ר]. בנוסף, ציון המקומות בא להבדיל את השבת משאר המועדים בשני אופנים: ראשית, בשונה מקורבנות המועדים המוגבלים למקום המקדש, השביתה נוהגת בכל מקום [רלב"ג]. שנית, בשונה מהמועדים התלויים בקידוש החודש של בית הדין המרכזי, השבת קבועה ועומדת מימי בראשית ואינה זקוקה לאישור אנושי או לקידוש בית דין כדי לחול בכל מקום שבו יהודי נמצא [תורה תמימה, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].