ויקרא, פרק כ״ג, פסוק כ״ט

יום הכיפורים ניצב במוקד לוח השנה, ודורש התנתקות פיזית מוחלטת מצרכי הגוף. ההשלכה החמורה על הפרת ציווי זה משקפת עיקרון רוחני עמוק בנוגע לקיום האנושי ולאחריות האדם מול ה'. בעוד שפסוקים אחרים מציגים את עצם הציווי והאזהרה להתענות, הפרשנים מסכימים כי מטרתו של הפסוק הנוכחי היא להגדיר את העונש החמור של כרת למי שיפר חובה זו [חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].

מוקד מרכזי בניתוח הפסוק הוא השימוש בפועל הסביל תענה מתוך הבניין פועל, שמשמעותו מניעת מאכל ומשקה [ביאור יש"ר]. בחירה לשונית זו אינה מקרית. מבחינה תחבירית היא נועדה לאפשר למילה "נפש" לשמש כנושא רציף לשני חלקי המשפט, היא זו שאינה מעונה והיא זו שנכרתת [רד"צ הופמן]. מעבר לכך, הניסוח הסביל מלמד על חובת כפייה. אם ידוע על אדם שאינו מתענה מרצונו, חלה חובה על החברה להכריחו לעשות זאת [אבן עזרא, אבי עזר].

ההתמקדות בתוצאה של אשר לא תעונה, כלומר היעדר העינוי במקום פעולת האכילה עצמה, הובילה את חכמים לשנות את שיעורי הענישה המקובלים בהלכה. בניגוד לאיסורי אכילה אחרים שבהם העונש חל על אכילת כמות של כזית, ביום הכיפורים העונש חל רק על אכילת כמות גדולה יותר של ככותבת, שהיא תמרה גדולה. הסיבה לכך היא שכמות קטנה מזו אינה מיישבת את דעתו של האדם, כך שהוא נותר במצב של עינוי למרות שאכל. מאותה סיבה, אדם שאוכל אכילה גסה המזיקה לו, או צורך דברים שאינם ראויים למאכל כתבלינים חיים, פטור מעונש, שכן פעולות אלו אינן מפיגות את העינוי אלא מוסיפות עליו [תורה תמימה, פרדס יוסף].

הביטוי בעצם היום הזה מוגדר כגופו ומהותו של היום, בדומה לעצמות שהן יסוד הגוף וחוזקו [הטור הארוך]. הדגשה זו נועדה לנתק את חובת הצום מכל תלות חיצונית. מאחר שהתורה האריכה בפירוט קורבנות היום, עלולה הייתה לעלות מחשבה שקדושת היום והצום תלויים בהקרבתם. לכן הפסוק מבהיר שגופו של היום הוא קדוש ומחייב, ללא קשר לעבודת המקדש [הטור הארוך]. מבחינה הלכתית, ביטוי זה גם מצמצם את עונש הכרת ליום עצמו בלבד, ומוציא מכלל זה את תוספת הזמן של יום הכיפורים שנידונה לפני כניסת החג [תורה תמימה].

בין הפרשנים ניכרת הסכמה על הקשר ההדוק שבין חובת הצום לאיסור המלאכה ביום זה. ההימנעות ממלאכה נועדה להבטיח שנפש האדם לא תהיה טרודה בענייני חול, אלא תתמקד כולה בבקשת כפרה [אבן עזרא]. יתרה מכך, חומרת איסור המלאכה נובעת ישירות מאיסור האכילה, אילו הייתה מצווה לאכול ביום הכיפורים כבשאר המועדים, ייתכן שגם מלאכה הייתה מותרת לצורך כך [העמק דבר].

ברובד הפילוסופי, ההימנעות מהצום אינה רק עבירה על חוק, אלא כפירה באחריות האדם כלפי ה'. אדם הבוחר להתענג ביום זה מצהיר למעשה על רצונו לקיים את חייו הגופניים ללא כפיפות לבורא. משום כך, העונש המדויק הוא ונכרתה מעמיה, אובדן הזכות לקיום והכחדה מוחלטת של אותה נפש [רש"ר הירש].