יום הכיפורים מציב דרישה כפולה וקפדנית: עינוי הגוף והימנעות מוחלטת מכל מלאכה. חומרתו של העושה מלאכה ביום זה אינה נופלת מחומרתו של מי שאינו מתענה, ועל עבירה על כל אחד מהאיסורים הללו חל עונש חמור וזהה [ביאור שטיינזלץ].
לגבי תזמון העונש, התורה מדגישה כי האיסור חל בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. דיוק לשוני זה מלמד שעונש הכרת מוחל אך ורק על ביצוע מלאכה בעיצומו של היום עצמו, ולא על "תוספת יום הכיפורים", כלומר הזמן שניתוסף ליום הקדוש לפני כניסתו ואחרי צאתו [תורה תמימה, אדרת אליהו].
במקום להשתמש במונח השגור "כרת", התורה בוחרת בביטוי וְהַאֲבַדְתִּי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה משמש כמפתח להבנת מהותו של עונש ה"כרת" בכל מקום אחר בתורה, ומלמד שכרת משמעותו אבדון. בחירה לשונית חריפה זו מופיעה דווקא בהקשר של עשיית מלאכה, משום שפעולה זו ביום הכיפורים נתפסת כהכעסה או כעדות לחוסר אמונה בקדושת היום, בניגוד לאכילה שעשויה לנבוע מתיאבון טבעי [העמק דבר].
מדוע לא הסתפקה התורה במונח "כרת"? הפרשנים מציגים מספר רבדים להבנת השילוב בין המושגים. מצד אחד, אילו נכתב רק כרת, היה ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בעונש גופני של חיתוך איברים ממש [משכיל לדוד], או לחלופין שמדובר בפירוד בלבד, בדומה ל"ספר כריתות" (גט) שבו שני הצדדים מתרחקים אך נותרים שלמים [תורה תמימה]. המילה וְהַאֲבַדְתִּי מבהירה שמדובר באובדן ובקיצור ימיו של האדם בעולם הזה.
מצד שני, מתעוררת השאלה האם משמעות האבדון היא השמדה מוחלטת של הנפש גם בעולם הבא, בדומה לענף שנגדע משורשו ומתייבש לחלוטין. גישה פרשנית בולטת מפרשת את המושג "אבדון" דווקא במשמעות מעודדת יותר: המונח נמשל לאבידה רגילה, כדבר שהולך לאיבוד אך עתיד להימצא מחדש. כלומר, הנפש אכן מורחקת ונענשת, אך מאחר שה׳ הוא רחום וחנון, לאחר תום ריצוי העונש היא תשוב ותמצא את מקומה, והאדם אינו מאבד את החלק השמור לו בעולם הבא [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה, משכיל לדוד].