הציווי הפותח את פרשת המועדות מעניק לבני אדם תפקיד ייחודי וחסר תקדים: השותפות בקביעת הזמן המקודש. התורה מוסרת את מפתחות לוח השנה לידי בית הדין הארצי, ובכך הופכת את קדושת הזמנים לתלויה במעשיהם ובהכרזתם של בני אדם.
הפנייה בפסוק היא דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כולם, ולא אל אהרן ובניו הכהנים. הסיבה לכך היא שפרשה זו אינה מתמקדת בפירוט קרבנות המוסף של המועדים, שהרי עבודת הקרבנות שייכת לכהנים, אלא בעצם קביעת הימים עצמם כימי קדושה. פירוט הקרבנות נדחה לפרשת פינחס שנאמרה לקראת הכניסה לארץ, בעוד שכאן המוקד הוא על קדושת הזמן הנוהגת באופן מיידי [רמב"ן, הטור הארוך, פרדס יוסף]. בנוסף, הפנייה לכלל העם מדגישה כי קביעת המועדות ועיבור השנה נעשים תוך התחשבות בצרכי הציבור כולו, כגון החלטה לעבר את השנה כדי לאפשר לגולים הרחוקים להספיק לעלות לירושלים לקראת הרגל [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, ברכת אשר].
הצירוף אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם טומן בחובו משמעות עמוקה, שכן המילה אֹתָם נכתבת בתורה חסר וי"ו, ועל פי מסורת חז"ל ניתנת לקריאה גם כ"אַתֶּם". קריאה זו מלמדת על הכוח העצום שנמסר לבית הדין לקבוע את המועדים. קביעה זו תקפה לחלוטין אפילו אם בית הדין טעו בחשבונם, פעלו בשוגג, או אף עשו זאת במזיד. ברגע שבית הדין הארצי מכריז על קדושת היום, הקב"ה ופמליה של מעלה מסכימים עמהם, וקובעים את הדין העליון על פי החלטת התחתונים [מנחת שי, תולדות יצחק, מלבי"ם, שפתי כהן, רש"ר הירש].
הפרשנים מציעים כמה רבדים להבנת המושג מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בימי אסיפה והתקהלות. אלו ימים שבהם העם נקרא לאסוף את עצמו מעסקי החול והשגרה, להתקבץ בבתי תפילה, ולהקדיש את הזמן לתורה, תפילה ועיסוק רוחני [ספורנו, רמב"ן, הכתב והקבלה]. גישה נוספת מפרשת את המילה מלשון קביעת זמן והכרזה, דהיינו החובה להכריז על החודש ולקדש אותו בדיבור, כדוגמת הקידוש על היין בכניסת החג [רשב"ם, תורה תמימה]. רובד נוסף, הנשען על תרגום אונקלוס, מפרש זאת כלשון מאורע והזמנה: החובה להכין את הנפש והגוף לקראת קדושת היום, ולשנות את ההרגל על ידי מאכל, משתה וכסות נקייה, כדי להבדיל את המועד מימי החול ולכבדו [רמב"ן, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן].
התורה חותמת במילים אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי, ומיד לאחר מכן (בפסוק הבא) מזכירה את מצוות השבת. סמיכות זו עוררה דיון בקרב הפרשנים. מצד אחד, הסמיכות באה להדגיש את ההבדל המהותי ביניהם: בעוד שהמועדים תלויים בהכרזת האדם, השבת היא קבועה ועומדת מששת ימי בראשית, ואינה זקוקה לקידוש אנושי [רמב"ן, אור החיים, רלב"ג, תולדות יצחק]. מצד שני, אזכור השבת כאן נועד ללמד שקדושתם של המועדים שווה לקדושת השבת, ומי שמחלל את המועדות ומזלזל בהם, כאילו חילל את השבת עצמה [מלבי"ם, פענח רזא, שפתי כהן].
לבסוף, ההכרזה אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי מציבה תנאי מהותי. הימים הללו נחשבים למועדיו של ה' רק כאשר הם אכן מוקדשים לקדושה, ללימוד תורה ולשמחה רוחנית. אך אם האדם מנצל את המועד אך ורק לתענוגות גופניים, לאכילה ולשתייה ללא תוכן רוחני, הימים הללו מאבדים את קדושתם העליונה והופכים ל"מועדיכם" בלבד, זמנים שעליהם נאמר בנביא כי ה' שונא אותם [ספורנו, כלי יקר, שפתי כהן].