מעגל המועדים של עם ישראל נפתח בציון התאריך המדויק של קורבן ההצלה הלאומי, המהווה את קו התפר שבין תקופת העבדות לחירות.
התורה מציינת כי המועד חל בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן, הוא חודש ניסן, חודש האביב והגאולה שנקבע כראשון לחודשים בעקבות יציאת מצרים [ביאור יש"ר, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. התאריך המדויק הוא בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ. מבחינה לשונית, התורה חורגת כאן ממנהגה להוסיף את המילה "יום" במספרים שמעל עשרה (כפי שכתוב בדרך כלל "בארבעה עשר יום"), והשמטה זו נועדה ללמד הלכה הנוגעת לחישוב לוח השנה, לפיה בית הדין יכול לדחות את קידוש החודש ביום אחד בלבד [מלבי"ם]. אף על פי שיום זה אינו מוגדר כ"מקרא קודש" שבו שובתים ממלאכה לחלוטין, הוא מוזכר בפרשת המועדים משום שזמן הקרבת הקורבן מכתיב את עיבור השנה כולה, כדי להבטיח שהמועד יחול תמיד בעונת האביב [ספורנו]. עם זאת, זמן זה נחשב למועד בפני עצמו, שכן חל בו איסור עשיית מלאכה בשעת ההקרבה ונאמר בו הלל [העמק דבר].
זמן ההקרבה נקבע לבֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמונח זה מתייחס למחצית השנייה של היום, החל משעת הצהריים (השעה השישית) ואילך. פרק זמן זה נקרא כך משום שהוא מהווה ממוצע בין שני "ערבים": הערב הראשון מתחיל כאשר השמש נוטה מערבה והצללים מתארכים, והערב השני הוא תחילת הלילה והחשכה המוחלטת [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, רלב"ג, אדרת אליהו, אם למקרא, רד"צ הופמן]. שעות אלו מסמלות את תקופת המעבר הייחודית שבין סיומו של יום העבדות האחרון לבין תחילתו של יום החירות המפציע עם רדת הלילה [רש"ר הירש].
המילים פֶּ֖סַח לַיהֹוָֽה אינן מציינות כאן את שמו של החג, אלא את שמו של הקורבן הספציפי המוקרב ביום זה [רש"י, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, חזקוני, רד"צ הופמן]. השם "פסח" נגזר מפעולת הדילוג והקפיצה, המבטאת את חמלתו של ה' שפסח על בתי בני ישראל במצרים והצילם [מזרחי, רד"צ הופמן]. קורבן זה שייך למשפחת קורבנות השלמים, אך בשונה משאר הקורבנות שבהם ניתן חלק לכוהנים, קורבן הפסח נאכל כולו על ידי הבעלים, דבר המבטא חיבור ישיר ובלתי אמצעי בין העם לה' [רד"צ הופמן].
הפרשנים מוצאים רובד עמוק נוסף בצירוף בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהֹוָֽה. חלוקה זו רומזת לחלוקת העבודה: החלק המוקדש לה' (הקרבת הדם והחלבים) נעשה ביום, בין הערבים, ואילו החלק השייך לישראל (אכילת הבשר) נעשה בלילה. זאת ועוד, בעוד שקורבן הפסח הראשון במצרים הביא תועלת מיידית והציל ממוות, התורה מדגישה שפסח לדורות נעשה אך ורק לשם שמים ומתוך נאמנות, גם ללא תועלת מיידית נראית לעין [אור החיים].
לבסוף, קיים דיאלוג מעניין סביב שמו של המועד. בעוד שהתורה מקפידה לקרוא לחג "חג המצות", עם ישראל וחז"ל נוהגים לקרוא לו "פסח". הסיבה לכך היא שהשם "חג המצות" מבטא את שבחם של ישראל שיצאו למדבר ללא צידה, ולכן ה' משתמש בשם זה כדי לפאר את עמו. לעומת זאת, השם "פסח" מבטא את שבחו של ה' שחמל על ישראל, ולכן אנו משתמשים בשם זה כדי לפאר את בוראנו. כך, ה' וישראל משבחים זה את זה [ברכת אשר על התורה].