חג השבועות מהווה את נקודת השיא של תהליך שהחל בפסח, ומסמן את המעבר מקציר השעורים לקציר החיטים. ביום זה מובא למקדש קרבן ייחודי, המבטא את הבשלות הפיזית והרוחנית של העם, ופותח את שערי המקדש לתבואת השנה החדשה.
הציווי להביא את הקרבן מתחיל במילה מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם, המדגישה כי שתי הלחם חייבות לבוא אך ורק מארץ ישראל ולא מחוצה לה, וממקום בארץ שבו התבואה מבשילה לראשונה [שד"ל]. המילה תָּבִיאּוּ מופיעה עם דגש חריג באות אל"ף. פרשנים שונים רואים בדגש זה רמזים להלכות הקרבן: הוא מלמד שהלחם הוא העיקר שעליו מבוססים שאר קרבנות החג [רש"ר הירש], הוא מדגיש את עצם פעולת ההבאה של הסולת לעזרה, שכן הלחם עצמו נאפה בפנים ואינו מוקטר על המזבח [העמק דבר], והוא אף מרמז שבמידה ואין תבואה חדשה, ניתן להביא את הקרבן מתבואה ישנה שאוחסנה בעלייה [מלבי"ם, אדרת אליהו].
הלחם מוגדר כלֶחֶם תְּנוּפָה. בניגוד לתנופה הפיזית של הלחם המתרחשת מאוחר יותר, כאן הכוונה היא ללחם של תרומה – לחם שהורם והופרש לשם ה' עוד בטרם הובא למקדש [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. לחם זה ניתן לכהנים יחד עם כבשי שלמים [אבן עזרא].
הכתוב מדגיש כפילות: שְׁתַּיִם וכן שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים. כפילות זו באה ללמד ששתי החלות חייבות להיות שוות לחלוטין, הן באיכותן והן בכמותן [מלבי"ם, אילת השחר, רש"ר הירש, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. כל חלה נאפית מעשרון אחד, שהוא עשירית האיפה [ביאור יש"ר, שטיינזלץ], והן עשויות סֹלֶת – גרגרי חיטה טחונים ומנופים היטב [שטיינזלץ]. השימוש בחיטה מהווה עליית מדרגה לעומת קרבן העומר שהובא משעורים [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
המאפיין הבולט והייחודי ביותר של קרבן זה הוא הציווי חָמֵץ תֵּאָפֶינָה. בניגוד לשאר המנחות במקדש הנאפות כמצה, שתי הלחם מוחמצות. הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת ייחוד זה:
ברובד ההודיה, חג השבועות מציין את סיום חוקות הקציר, תקופה המלווה בסכנה לתבואה. על כן, שתי הלחם משמשות כקרבן תודה לה' על הצלחת הקציר, וקרבן תודה מלווה באופן מסורתי בלחם חמץ [רמב"ן, ספורנו, ביאור יש"ר].
ברובד הלאומי והאנושי, השעורים של קרבן העומר מייצגים מאכל בהמה והישרדות פיזית בסיסית, בעוד החיטה והחמץ מייצגים מאכל אדם, חירות חברתית, עצמאות לאומית ובשלות שהעם זוכה להן עם קבלת התורה [רש"ר הירש]. בנוסף, מכיוון שבחג השבועות האדם אוכל חמץ בביתו, הראוי הוא שיקריב לה' מראשית מזונו, כשם שבפסח הוא אוכל מצה ומקריב מצה [רד"צ הופמן].
ברובד הפסיכולוגי-רוחני, החמץ התופח מסמל את האגו והמודעות העצמית, בעוד המצה מסמלת ביטול עצמי. בתחילת המסע הרוחני בפסח, נדרש ביטול מוחלט של האגו. אולם בחג השבועות, לאחר תהליך הזיכוך של ספירת העומר, האדם מגיע לבשלות המאפשרת לו להשתמש באגו שלו בקדושה כדי לפעול בעולם, ולכן החמץ הופך לרצוי [חומש קה"ת].
ברובד המיסטי, החמץ רומז למידת הדין. בחג השבועות, יום מתן תורה, משתלבות יחד מידת הדין ומידת הרחמים בשלמות [רמב"ן].
ברמה המעשית, התעוררה מחלוקת כיצד החמיצו את הבצק מבלי לפגוע במידה המדויקת של הסולת: יש הסוברים שהשאור הופק מתוך הבצק עצמו, בעוד אחרים טוענים שהביאו שאור חיצוני והוסיפו אותו למידת הסולת [רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו].
לבסוף, הלחם מוגדר כבִּכּוּרִים. אלו הם ביכורי קציר החיטים [ספורנו], אך מעבר לכך, זהו הקרבן הראשון הפותח את השנה לכלל המנחות. הכלל הוא ששום מנחה מתבואה חדשה – ואפילו מנחת קנאות הבאה משעורים – אינה יכולה להיות מוקרבת על המזבח לפני הבאת שתי הלחם, שהן הראשונות והפותחות לכל המנחות כולן [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר].