חתימת עונת חגי הסתיו מגיעה לשיאה ביום קדוש העומד בפני עצמו. לאחר שבעה ימים של חגיגות והקרבת קרבנות רבים, התורה מוסיפה יום שמיני, השונה באופיו ובמטרתו, ומהווה מעבר בין ההתעלות הרוחנית של הרגלים לבין החזרה לשגרת החיים.
הציווי שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑ה מתייחס לימי חג הסוכות, אך מיד לאחריו נקבע כי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙. רוב הפרשנים מסכימים כי יום זה אינו המשך של חג הסוכות, אלא חג נפרד לחלוטין, המוגדר בהלכה כ"רגל בפני עצמו". עצמאותו של היום ניכרת בכך שקרבנות המוסף המוקרבים בו שונים ונפרדים מאלו של סוכות, ואף היעדר ו"ו החיבור לפני המילה "ביום" מדגיש את הניתוק מימי החג שקדמו לו [רמב"ן, רלב"ג, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, שטיינזלץ, ברכת אשר].
המילה המרכזית המגדירה את מהות היום היא עֲצֶרֶת הִ֔וא. הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת מונח זה, המשלימות זו את זו. הגישה המוכרת ביותר, הנשענת על דברי האגדה, מפרשת את המילה מלשון עיכוב ועצירה. הקב"ה נמשל למלך שזימן את בניו לסעודה, וכשהגיע זמן פרידתם ביקש מהם להישאר עמו יום נוסף משום שקשה עליו הפרידה. בניגוד לפסח ולשבועות, שבהם העם עתיד לחזור לירושלים ברגל הבא, לאחר חג הסוכות מתחילה עונת הגשמים והעם לא ישוב עד האביב, ולכן ה' כביכול "עוצר" אותם אצלו ליום נוסף של קרבה ייחודית [רש"י, רמב"ן, משכיל לדוד, בכור שור, חזקוני, הדר זקנים, פרדס יוסף].
מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון אסיפה וקהילה. מכיוון שביום זה אין מצוות מיוחדות ומעשיות כמו ישיבה בסוכה או נטילת לולב, העם מתכנס יחד לעבודת ה', לתפילה, לשמחה של תורה ולשמיעת דברי מוסר מפי הכוהנים, במיוחד לאחר שהתפנו מהעומס של הבאת קרבנות החג האישיים שאפיינו את הימים הקודמים [ספורנו, אבן עזרא, נתינה לגר, שטיינזלץ, העמק דבר]. גישה נוספת, פסיכולוגית-רוחנית, מסבירה כי מטרת העצירה היא לשמר ולאגור את כל ההשגות וההתעלות הרוחנית שנרכשו במהלך החגים, כדי שיישארו חקוקים בנפש ולא יאבדו עם החזרה לשגרה ולעסקי החול [רש"ר הירש, הכתב והקבלה]. במבט רחב ועמוק יותר, המספר שמונה מסמל מעבר למערכת הטבעית של שבעת ימי הבריאה. כשם שחג השבועות (הנקרא בפי חז"ל "עצרת") חל לאחר שבעה שבועות ומהווה מעין חתימה רוחנית לחג הפסח, כך היום השמיני מהווה סיום רוחני ואצילות נפרדת לחג הסוכות [רמב"ן].
הפסוק נחתם באזהרה כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ. משמעות הציווי היא איסור מוחלט על עשיית מלאכת חול, ואף עצירת כל עסק כלכלי. איסור זה כולל אפילו מלאכה שאם לא תיעשה ייגרם לאדם חסרון כיס והפסד כספי [רש"י, ברכת אשר, אבן עזרא, רשב"ם]. דרך ביטוי זה למדו חכמים גם את ההבדל ההלכתי בין יום טוב לחול המועד; בעוד שביום טוב ישנה "עצרת" מוחלטת ממלאכה, ימי חול המועד שקדמו לו אסורים רק במקצת המלאכות, והדגשת התורה כאן באה ללמד על חומרת קדושתו של היום השמיני המחייב שביתה מלאה ממלאכת עבודה [מלבי"ם, אילת השחר, אדרת אליהו, ביאור יש"ר].