חתימת פרשת המועדים מאשרת את מסירת לוח השנה האלוהי לאומה. בעוד שהמשמעות הבסיסית היא ציון עובדתי לכך שמשה השלים את מסירת רשימת החגים הכתובים בתורה לעם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], רוב הפרשנים מתעכבים על כפילותו הלכאורית של הפסוק ורואים בו מקור להלכות מהותיות ולתקנות לדורות.
הדגשת הפנייה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נועדה להבחין בין פרשה זו לפרשיות שקדמו לה. בעוד שהציוויים הקודמים, שעסקו במומי כהנים ובסדרי עבודת המקדש, הופנו בעיקר לאהרן ולבניו, דיני המועדים מופנים לכלל האומה. מצוות השביתה ממלאכה והקריאה למקראי קודש שייכות ושוות לכל אדם מישראל [רמב"ן, הטור הארוך]. עם זאת, אין הכוונה שמשה דיבר אישית עם כל אדם ואדם, דבר שאינו אפשרי, אלא שמסר את הדברים לציבור כקולקטיב [אבן עזרא].
השימוש בפועל וַיְדַבֵּר (ולא "ויאמר") אינו מקרי. פועל זה מציין הרחבה, פירוט ודרשה, ומרמז על מסירת התורה שבעל פה [מלבי"ם, אילת השחר]. הדיבור כאן כלל את הכללים המורכבים והמסורות בעל פה הנוגעים ללוח השנה, כגון סוד עיבור השנה וקידוש החודשים, שנמסרו למשה בסיני [רמב"ן, הטור הארוך, מיני תרגומא, נתינה לגר, פירושי רד"צ הופמן].
ההתמקדות המדויקת בצירוף אֶת מֹעֲדֵי ה' באה ללמד על הבדל מהותי בין החגים לבין השבת, שאף היא הוזכרה בראשית הפרשה. בעוד שקדושת השבת קבועה ועומדת מאז בריאת העולם ואינה תלויה באדם, המועדים תלויים לחלוטין בקידוש של בית הדין הארצי, שראשו מכריז "מקודש" על החודש החדש [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. ברובד עמוק יותר, הדבר מלמד על כוחו של האדם לעורר את הרוחניות העליונה; רק כאשר בני ישראל מקדשים את הזמנים למטה בארץ, מתעוררת הקדושה למעלה והם הופכים למועדיו של ה' [אלשיך].
מתוך פסוק זה נלמדה התקנה המעשית המלווה את עם ישראל לדורותיו: החובה ללמוד ולדרוש בעניינו של כל חג במועדו. משה רבנו לא הסתפק במסירת סדר המועדים באופן כללי, אלא תיקן שיהיו קוראים ודורשים את הלכות הפסח בפסח, הלכות שבועות בשבועות והלכות סוכות בסוכות [רמב"ן, תורה תמימה, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן]. לימוד זה הותאם לכל שכבות העם, כאשר לחכמים נמסרו ההלכות המדויקות, ולהמון העם נמסרו האגדות והרעיונות השייכים לאותו מועד [העמק דבר].
לבסוף, הפסוק משמש כמקור הלכתי המאחד את כלל קרבנות המועדים. הכתוב קובע מועד אחד לכולם, ומלמד שכשם שקרבן הפסח וקרבן התמיד דוחים את השבת ואת דיני הטומאה, כך גם מנחת העומר ושתי הלחם, המובאים במועדים, דוחים את השבת כדי שיובאו בזמנם המדויק [תורה תמימה, אדרת אליהו].