היום הראשון של החודש השביעי פותח את עונת הדין והרחמים, ומשמש כנקודת ציון שבה האדם נקרא לעצור ממרוצת החיים, להתבונן במעשיו ולהמליך עליו את בוראו. אף על פי שהתורה אינה מכנה יום זה במפורש בשם המוכר לנו "ראש השנה", הפרשנים מסבירים כי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מציין את תחילת השנה המקורית שלפני יציאת מצרים, היא עונת הסתיו שבה נברא העולם והחלה ההיסטוריה האנושית [רד"צ הופמן, ביאור יש"ר]. התורה בחרה לסתום את טיבו המדויק של היום ולא לפרש את עניין הדין, כדי לרמז על סודיות ההנהגה הפנימית של ה' ועל כך שהעניינים הרוחניים העמוקים ביותר נכתבים בתורה בתמצות וברמז [רבנו בחיי, שפתי כהן]. הניסוח בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ ולא "ביום אחד", מרמז על כך שקדושת היום מתפרסת למעשה על פני יומיים ארוכים [קונטרס חיבה יתירה, פרדס יוסף].
התורה מגדירה את היום כשַׁבָּתוֹן. רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר רק באיסור על עשיית מלאכה, אלא במצוות עשה חיובית לנוח. מצווה זו אוסרת גם על טרחה ועמל שאינם מוגדרים כמלאכה ממשית, כגון העברת משאות מבית לבית, מסחר, או מדידת תבואה, כדי שהיום יוקדש באמת למנוחה ולהתבוננות פנימית ברומו של יום [רמב"ן, הטור הארוך, תורה תמימה, העמק דבר].
מוקד הפסוק טמון בצירוף זִכְרוֹן תְּרוּעָה, אשר עורר דיון רחב בקרב המפרשים. גישה אחת מפרשת זאת כחובה מילולית להזכיר פסוקי זכרונות ושופרות בתפילה, כדי להעלות את זכרון עקדת יצחק ולעורר רחמי שמים על ישראל [רש"י, רבנו בחיי, מזרחי]. גישה שנייה חולקת וסוברת כי הזכרון נעשה באמצעות מעשה התקיעה עצמו. כשם שתוקעים בשופר בשנת היובל, כך תוקעים ביום זה כדי להמליך את ה' ולהזכיר את ישראל לטובה, ואילו שילוב פסוקי הזכרונות בתפילה הוא למעשה תקנת חכמים שהוסמכה על מילים אלו [רמב"ן, הטור הארוך, ספורנו, דברי דוד]. גישה שלישית מיישבת את ההבדל בין פסוק זה לבין הפסוק המקביל בספר במדבר המכנה את היום "יום תרועה". לפי גישה זו, כאשר החג חל ביום חול הוא "יום תרועה" שבו תוקעים בפועל, אך כאשר הוא חל בשבת, התקיעה נדחית ונשאר רק "זכרון תרועה" מילולי [תורה תמימה, חזקוני, כלי יקר].
המילה תְּרוּעָה עצמה טומנת בחובה משמעות עמוקה של שבירה והכנעה. קול התרועה, המזכיר יללה ואנחה, נועד להחריד את הלבבות, לשבור את הגאווה ואת יצר הרע, ולעורר את האדם לתשובה לקראת יום הכיפורים [הכתב והקבלה, נחלת יעקב, רלב"ג, צרור המור]. הקול השבור של התרועה מוקף תמיד בתקיעה פשוטה וישרה, לפניו ולאחריו. מבנה זה מסמל את השילוב בין מידת הדין למידת הרחמים, ומלמד כי הדין והשבר הפנימי עטופים תמיד ברחמיו של ה' [רמב"ן, רבנו בחיי, רלב"ג, נחלת יעקב].
לבסוף, היום מוגדר כמִקְרָא־קֹדֶשׁ. למרות אימת הדין והקריאה לתשובה, זהו יום של קדושה שיש לכבדו, לקדשו במאכל ובמשתה, ואף לשמוח בו מתוך ביטחון מלא שה' שופט את עמו ברחמים ומזכה אותם בדין [תורה תמימה, ספורנו].