מועדי חודש ניסן מחולקים לשני שלבים סמוכים: יום הארבעה עשר, המוקדש לקרבן הפסח, ויום החמישה עשר, הפותח שבוע של מועד המכונה בפינו כיום חג הפסח.
הקביעה חַג הַמַּצּוֹת לַיהֹוָה מעניקה למועד את שמו. בניגוד לחגים אחרים הנקראים על שם עונתם החקלאית, חג זה נקרא ישירות על שם המצווה המרכזית שבו [העמק דבר]. המילה "חג" מיוחסת במדויק ליום הראשון בלבד, יום החמישה עשר בניסן, שהוא יום ההתכנסות הלאומית סביב ה׳ לחגיגת הגאולה [רד"צ הופמן, רש"ר הירש, העמק דבר].
הכתוב מדגיש כי החג חל לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. הפרשנים מסבירים כי המילה "הזה" באה למעט ולהבדיל חג זה מחג הסוכות. מכיוון שגם חג הפסח וגם חג הסוכות נועדו להזכיר את יציאת מצרים, היה מקום לחשוב שמאפייניהם יחפפו, ושתוטל חובת אכילת מצה גם בסוכות. לכן התורה מדגישה שרק בחודש "הזה" קיימת חובה זו [תורה תמימה, מלבי"ם].
לגבי הציווי שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בחובת אכילה רצופה של מצה בכל יום מימי החג, אלא זוהי רשות. הכוונה היא לשלילה: אם אדם בוחר לאכול מאפה במהלך שבעת הימים הללו, עליו לאכול מצה ולא חמץ, כאשר החובה המוחלטת לאכול מצה קיימת רק בלילה הראשון [רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש]. מנקודת מבט הלכתית, הפסוק גם מלמד שהמצה שבה יוצאים ידי חובה חייבת להיות כזו הראויה להיאכל במשך כל שבעת הימים, מה שמוציא מכלל אפשרות שימוש בלחמי קודש בעלי זמן אכילה קצר, כמו חלות תודה או רקיקי נזיר [חזקוני, אדרת אליהו, מלבי"ם].
לאכילת המצה במשך שבעה ימים ישנה משמעות רעיונית עמוקה. שבעה ימים מהווים מעגל זמן שלם, המשמש כהכנה רוחנית של העם לייעודו כעבדי ה׳. ההימנעות מחמץ ואכילת המצה, שהיא לחם עוני המזכיר את החיפזון שביציאת מצרים, מסמלות את ביטול הרצון העצמי מפני רצון ה׳ ואת ההכרה כי החירות הושגה אך ורק בזכותו [רד"צ הופמן, רש"ר הירש]. ברובד אלגורי נוסף, המילה מַצּוֹת מזכירה במשמעותה את המילה "מריבה", והיא רומזת למאבקו הפנימי והמתמיד של האדם מול יצרו הרע [שפתי כהן].