נסו לחשוב רגע על השמות של החגים שלנו. בדרך כלל, חגים בתורה נקראים על שם העונה החקלאית שבה הם חלים, אבל כאן התורה קוראת לחג בשם חַג הַמַּצּוֹת לַיהֹוָה. החג מקבל את השם שלו ישירות מהמצווה הכי חשובה שאנחנו מקיימים בו. המילה חג מתכוונת בעצם רק ליום הראשון של המועד, היום החמישה עשר בחודש ניסן. זהו יום מיוחד שבו כל העם מתאסף יחד סביב ה' כדי לחגוג את הגאולה שלנו.
התורה מדגישה שהחג הזה שייך דווקא לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. למה חשוב להגיד את זה? הרי גם חג הסוכות מזכיר לנו את יציאת מצרים, והיינו עלולים להתבלבל ולחשוב שאולי צריך לאכול מצה גם בסוכות. לכן התורה מבהירה שרק בחודש הזה, חודש ניסן, יש לנו חובה כזו.
כשהתורה מצווה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, האם זה אומר שחייבים ללעוס מצות בלי הפסקה במשך שבוע שלם? התשובה היא לא. הכוונה היא שאם אנחנו בוחרים לאכול מאפה כלשהו במהלך שבעת הימים האלה, הוא חייב להיות מצה ולא חמץ. ולמה דווקא שבעה ימים? שבעה ימים הם מעגל שלם של זמן. כשאנחנו נמנעים מחמץ ואוכלים רק מצה, שהיא לחם פשוט שמזכיר את המהירות שבה יצאנו ממצרים, אנחנו מכינים את הלב שלנו. המצה מזכירה לנו להקשיב לרצון של ה', ולזכור שקיבלנו את החופש שלנו אך ורק בזכותו.