פסוק זה משמש כסיכום למחזור המועדים, ומהווה חוליה מקשרת בין סדרת החגים לבין המצוות המיוחדות של חג הסוכות שיופיעו מיד לאחריו. מיקומו של הפסוק מדגיש כי לחג הסוכות ישנו אופי כפול: מחד גיסא, הוא מהווה המשך וסיום לימים הנוראים ולכפרת יום הכיפורים, ומאידך גיסא, יש בו פן חקלאי של שמחת האסיף [ברכת אשר על התורה, אלשיך].
ההכרזה אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' כוללת בתוכה את כלל המועדים שבהם יש להקריב קורבנות [אבן עזרא]. המונח מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אינו מתייחס רק לימים הטובים עצמם, אלא מרחיב את קדושתו גם לחולו של מועד. מכאן נלמד כי גם ימי חול המועד אסורים בעשיית מלאכה, ויש חובה לכבדם במאכל, במשתה ובכסות [תורה תמימה, אור החיים, פירושי רד"צ הופמן]. גישה נוספת מחלקת את המועדים לשניים: ימים שהם "מקרא קודש" ממש (כשבת ויום טוב), וימים שנועדו רק להקרבת קורבנות (כחול המועד) [ביאור יש"ר].
המילה אֹתָם נכתבה בכתיב חסר (ללא האות וי"ו), ולכן ניתן לקרוא אותה גם כ"אַתֶּם". קריאה זו מדגישה כי קביעת המועדים וקידוש החודש מסורים לחלוטין בידי בית הדין הארצי, ואפילו אם טעו או שגו בקביעתם – החג חל ביום שקבעו [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את מרכיבי קורבנות המוסף הקבועים לכל חג, כפי שפורטו בהרחבה בספר במדבר [רש"י, שפתי חכמים]. סדר המילים בפסוק אינו מקרי, והוא בא ללמד על סדר הקרבת הקורבנות ועל זיקתם זה לזה:
הצמד עֹלָה וּמִנְחָה מלמד כי קורבן העולה, המוקטר כליל, חייב להקדים את המנחה (קורבן מהצומח) הבאה עמו. אם המנחה הוקרבה לפני העולה – היא פסולה [מלבי"ם, אדרת אליהו, רלב"ג]. מבחינה רעיונית, העולה מבטאת את מסירת נפשו וגופו של האדם לה', ואילו המנחה מבטאת את הקדשת רכושו. לפיכך, על האדם להקדיש תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן את קנייניו [רש"ר הירש]. המנחה המוזכרת כאן אינה קורבן עצמאי, אלא "מנחת נסכים" הנלווית לעולה ולזבח [משכיל לדוד, גור אריה].
הצמד זֶבַח וּנְסָכִים מלמד כי ניסוך היין למזבח מתקדש ומתאפשר רק לאחר שחיטת הקורבן עצמו (זֶבַח). אם הנסכים קדמו לזבח, הם פסולים [תורה תמימה, צפנת פענח]. בסמליות הקורבנות, הזבח מבטא את ההתבטלות העצמית, ורק מתוכה יכולה לבוא שמחת החיים המיוצגת על ידי היין של הנסכים [רש"ר הירש].
הפרשנים דנים בשאלה לאיזה קורבן מתכוונת המילה זֶבַח, שכן בדרך כלל היא מציינת "שלמים", ואילו קורבנות הציבור במועדים אינם כוללים שלמים (למעט חג השבועות). יש המפרשים כי הכוונה לקורבנות החטאת של המועדים, שכן בשרם נאכל לכוהנים בדומה לשלמים [חזקוני, ביאור יש"ר]. אחרים מסבירים כי זֶבַח מתייחס לקורבן העולה עצמו; הפסוק מפצל את העולה לשני שלבים: ה"עולה" היא ההקטרה על המזבח, וה"זבח" הוא פעולת השחיטה וזריקת הדם [העמק דבר, רלב"ג]. דעה נוספת מציעה כי הפסוק משקף תקופה קדומה שבה הוקרבו רק עולות ושלמים, או שבמדבר הקריבו שלמים במקום חטאות [פירושי רד"צ הופמן].
חתימת הפסוק מגדירה את מסגרת הזמן להקרבה. המילים דְּבַר יוֹם מלמדות כי כל שעות היום כשרות להקרבת קורבנות המוסף [תורה תמימה, אדרת אליהו]. עם זאת, ההדגשה בְּיוֹמוֹ קובעת כלל נוקשה לגבי קורבנות הציבור: הקורבן שייך אך ורק ליומו. אם חלף היום והקורבן לא הוקרב – פקע החיוב ואין אפשרות להשלימו למחרת ("עבר יומו בטל קורבנו") [רש"י, מזרחי, רלב"ג]. זאת בניגוד לקורבנות יחיד של הרגל (כמו עולת ראייה ושלמי חגיגה), שלהם יש זמן תשלומים למשך שבעה ימים [מזרחי, רש"ר הירש].
החריג היחיד לכלל זה הם הנסכים: אם קורבן הבהמה הוקרב בזמנו, אך הנסכים הנלווים אליו לא הובאו, ניתן להביא את הנסכים ולהשלימם גם בלילה או בימים הבאים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].