מעגל לוח השנה המקודש קובע זמנים מיועדים למפגש עם האל. לצד החובות הציבוריות המיוחדות לכל מועד, העלייה לרגל למשכן או למקדש משמשת נקודת זמן מרכזית לקיום התחייבויות דתיות אישיות שהצטברו. הכתוב מבהיר את היחס שבין קדושתה התדירה והמחזורית של השבת לבין קדושתם התקופתית של המועדים, ומגדיר את החגים כזמן הראוי להסדרת החובות הרוחניים.
ההנחיה הראשונה נוגעת ליחס שבין השבת לחג. המילים מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' מלמדות שכאשר מועד חל בשבת, קרבנות החג אינם מבטלים את קרבנות השבת, אלא מוסף השבת מוקרב בנוסף למוסף הרגל [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. יתרה מכך, הדבר מלמד שקרבנות המועדים דוחים את איסורי השבת [ביאור יש"ר]. מנקודת מבט מעט שונה, יש המפרשים שהכתוב מתקשר להכרזה הכללית על המועדים, ומדגיש שקריאת המועדים נעשית בנוסף לשבתות השבועיות הקבועות, שאינן משתנות או מושפעות על ידי החגים [רד"צ הופמן], ויש שרואים בכך התייחסות לקרבנות השבתות הרגילות של כל השנה [ביאור שטיינזלץ].
מעבר לחובות היום, הרגל הוא זמן הבאת הקרבנות האישיים. המונח מַתְּנוֹתֵיכֶם מתפרש על ידי חלק מהפרשנים כקרבנות המובאים לכבוד הרגל ולשמחת החג, דוגמת עולת ראייה ושלמי שמחה, הניתנים כמתנה לפי יכולתו הכלכלית של האדם [תורה תמימה, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים ש"מתנות" הן חובות שנוצרות מאליהן ואינן תלויות בנדר, כגון בכור בהמה ומעשר בהמה, שאותם שומרים במהלך השנה ומביאים בעת העלייה לרגל [רלב"ג, רש"ר הירש, העמק דבר].
לצד המתנות מוזכרים כׇּל־נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כׇּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶם. ההבדל ביניהם הוא ש"נדר" הוא התחייבות אישית של אדם האומר "הרי עלי להביא קרבן", ואילו "נדבה" היא הקדשה של בהמה מסוימת באמירת "הרי זו לקרבן" [מלבי"ם, רש"ר הירש]. השימוש בלשון רבים מלמד שברגל מובאים הן קרבנות של יחידים והן קרבנות ציבור [תורה תמימה, אבן עזרא, אדרת אליהו].
הפרשנים מסכימים כי הרגלים משמשים מועד אחרון לפירעון חובות אלו. העלייה לרגל היא ההזדמנות לשלם את הנדרים והנדבות כדי שלא לעבור על איסור "בל תאחר". אמנם מצווה להביאם ברגל הראשון שפוגשים, אך האיסור החמור על עיכובם חל רק לאחר שעברו שלושה רגלים רצופים מבלי שהובאו [מלבי"ם, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. באשר לזמן ההקרבה המדויק, בעוד שקרבנות החובה של החג וקרבנות השלמים (המשמשים לשמחה ואכילה) מוקרבים ביום טוב עצמו, נדרים ונדבות פרטיים, וכן עולות שאינן מוגבלות לזמן מסוים, מוקרבים רק בימי חול המועד [רלב"ג, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
המילים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה' באות לרבות עופות ומנחות. היה מקום לחשוב שברגל מקריבים רק קרבנות שחלקם נאכל לבעלים ולכוהנים כדי לקיים את מצוות השמחה ("חציו לכם"), לכן הכתוב מדגיש שגם קרבנות שכולם נשרפים כליל על המזבח וניתנים רק לה' – מובאים ברגל [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
לבסוף, הפרשנים עומדים על דיוק לשוני בשימוש במילה מִלְּבַד. בניגוד לביטוי "לבד מ-" (המופיע בספר במדבר באותו הקשר), המשמש להחרגת פריט מתוך מניין מדויק או לציון דבר טפל לעומת העיקר, המילה "מלבד" משמשת להוספה כללית לרשימה. מכיוון שבפרשתנו לא נמנו כמויות מדויקות של קרבנות החובה אלא רק הציווי הכללי להקריבם, התורה משתמשת ב"מלבד" כדי לציין שמעבר לקרבנות החג הכלליים, יש להביא גם את קרבנות הנדבה והחובות האישיים [מלבי"ם, פרדס יוסף, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן].