פתיחת ימי המועד מצוינת בייעוד היום הראשון לזמן של התכנסות, תוך הימנעות מסוג מסוים של עשייה. יום זה, המייצג את תחילתה ועיקרה של הגאולה [שפתי כהן], דורש התנהלות ייחודית המבדילה אותו מימי החול.
הציווי מִקְרָא קֹדֶשׁ משמעו קביעת זמן מיוחד שבו מתאספים יחד ועוסקים בענייני קדושה [ביאור שטיינזלץ]. קדושה זו אינה נשארת רק במישור הרוחני, אלא באה לידי ביטוי מעשי על ידי קידוש היום באכילה, בשתייה ובלבישת כסות נקייה [אדרת אליהו].
הגדרת איסור המלאכה ביום זה מנוסחת במילים כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה. קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי משמעות הוספת המילה עבודה. יש שפירשו כי התורה באה לאסור ביום טוב אפילו מלאכות חשובות שנועדו למנוע הפסד כספי, מצב המכונה בהלכה "דבר האבד" [רש"י, מובא בטור הארוך ובפירושי רד"צ הופמן].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים חולקת על כך בתוקף. לשיטתם, המונח "מלאכת עבודה" בא דווקא להגדיר איסור על מלאכות של טורח ועמל, כגון עבודות שדה, זריעה, קצירה, חפירה ומלאכות הנועדות לפרנסה ולקניין. מתוך כך, התורה מוציאה מכלל איסור זה פעולות שנועדו לצורך הכנת אוכל. בעוד שמלאכות שדה הן עבודה אובייקטיבית המשרתת את העולם החומרי, הכנת אוכל נחשבת ל"מלאכת הנאה" אישית וסובייקטיבית המותרת ביום טוב [רמב"ן, רבנו חננאל, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. הפרשנים מסבירים כי מאחר שהתורה כבר התירה במפורש הכנת אוכל בחג הפסח, היא משתמשת כאן בביטוי המקוצר "מלאכת עבודה" כשם כולל לכל המלאכות האסורות, מתוך הבנה ברורה שצרכי אוכל נפש אינם נכללים באיסור זה [רמב"ן, טור הארוך].
בנוסף להתרת הכנת האוכל, איסור זה מוציא מכללו גם פעולות הדורשות חכמה ומיומנות ולאו דווקא עמל פיזי, כגון תקיעה בשופר או רדיית פת מהתנור, שאינן נחשבות למלאכה אסורה [אדרת אליהו].
מבחינת מסורת כתיבת וקריאת הפסוק, המילה עֲבֹדָה נכתבת חסר, ללא האות וי"ו, כפי שרגיל בדרך כלל בתורה, והמילים לֹא תַעֲשׂוּ נקראות ברצף ללא מקף מחבר ביניהן [מנחת שי].