הכתוב ממשיך לפרט את מועדי השנה על פי סדרם הכרונולוגי [ביאור שטיינזלץ], אך עוצר את הרצף הרגיל כדי לפתוח בדיבור אלוהי חדש לקראת החודש השביעי.
הפרשנים מסכימים כי הפתיחה המחודשת במילים וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה נועדה להדגיש את עצמאותו של המועד הקרב. בניגוד לחג השבועות, שלא זכה לפתיחה אלוהית ייחודית משום שהוא תלוי לחלוטין בספירת העומר שהחלה בפסח, המועדים של החודש השביעי – ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות – עומדים כל אחד כחג נפרד ועצמאי לחלוטין [אבן עזרא, חזקוני].
מעבר לעניין המבני, פתיחה זו מסמנת מעבר רעיוני מהותי במעגל השנה. בעוד שהחגים הקודמים, פסח ושבועות, הם מועדים היסטוריים המכוננים את האומה ומעניקים לה חירות, חוק וארץ, החודש השביעי פותח תקופה של התבוננות פנימית. זהו זמן שבו האומה והיחיד בוחנים את התנהגותם ואת יחסם למתנות שהעניק להם האל, מתוך מטרה להתעלות לדרגה של טהרה ואמת שדרכה תתגשם הברכה האלוהית [רש"ר הירש].
המילה לֵּאמֹר טומנת בחובה את אופיו המיוחד והרחום של המסר האלוהי לקראת יום הדין. מכיוון שהדיבור עוסק ביום של תרועה, משפט והכנעה, קיים חשש טבעי שהעם ישקע בעצבות ובפחד. לכן, ה' מנחה את משה כיצד להעביר את הדברים. בניגוד למלכי בשר ודם, המנצלים ימי משפט כדי להפגין כוח, להעניש ולזרוע פחד ורעדה בקרב נתיניהם, ה' חפץ בחסד, בחיים ובזיכוי בריותיו. הציווי הוא להעביר לעם מסר של ביטחון, וללמד אותם כיצד התשובה וההכנעה הופכות את הדין ליום של שמחה, אכילה וקרבה לאל, כך שזכרון התרועה הופך למקרא קודש חגיגי [אלשיך].
דיבור זה, שיופנה מיד לאחר מכן אל בני ישראל, מנוסח באופן שמרחיב את גבולות הקהילה הנידונה. אף על פי שהפניה הכללית "דבר אל בני ישראל" נוטה בדרך כלל למעט את אומות העולם, ההמשך הישיר של הציווי מרחיב את היריעה וכולל בתוכו כל אדם שנכנס תחת כנפי העדה, לרבות גרים, ובכך מאחד את כלל האומה המורחבת לקראת עמידתה המשותפת בדין [מלבי"ם, אילת השחר].