ההוראה להביא את העומר מבטאת את הקשר העמוק שבין עם ישראל, ארץ ישראל והבורא כספק המזון הבלעדי. עם הכניסה לארץ, בטרם יוכלו בני ישראל ליהנות מהתבואה החדשה שהצמיחה האדמה, עליהם להכיר בכך שהארץ ויבולה שייכים לה', והם יושבים בה כאריסים המעלים את ראשית התבואה לבעל השדה [שפתי כהן]. הבאת דורון לה' היא תנאי מקדים לאכילה מהתבואה החדשה [בכור שור, חזקוני]. מעבר לכך, מכיוון שבחג הפסח נידון העולם על התבואה, הבאת העומר נועדה להמשיך ברכה על יבול השדות [תורה תמימה].
התורה פותחת ציווי זה באמירה חדשה למשה, על אף שהוא המשך ישיר לפרשת המועדים. הסיבה לכך היא שבכל מועד שבו מתחדשת מצווה מיוחדת מעבר לאיסור עשיית מלאכה, התורה מייחדת לו פרשה בפני עצמה. מכיוון שחג השבועות תלוי לחלוטין בספירה שמתחילה בהבאת העומר, שני המועדים הללו נכללו בדיבור אחד [רמב"ן, טור].
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ: מצוות העומר תלויה לחלוטין בארץ ישראל. בניגוד למצוות כמו שבת ופסח שנהגו כבר במדבר, חובת העומר נכנסה לתוקפה רק כאשר בני ישראל זכו לעצמאות לאומית ונכנסו לארצם [אבן עזרא, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, הופמן].
אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: תוספת זו באה למעט שטחים שלא ניתנו לישראל ישירות על ידי ה', כדוגמת ארצות עמון ומואב, שמהן אין מביאים את העומר [אדרת אליהו].
וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ: המילה קְצִירָהּ מדגישה שהעומר מובא אך ורק מתבואת ארץ ישראל [תורה תמימה]. המונח קציר מתייחס תמיד לחמשת מיני דגן, ומוציא מכלל זה קטניות או תבואה שלא הבשילה ונקצרת כמאכל לבהמות [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח]. מכיוון שהשעורה היא התבואה הראשונה שמבשילה באביב, העומר נקצר ממנה, בעוד החיטה עדיין אינה בשלה בתקופה זו של השנה [רלב"ג, בכור שור, הופמן, שטיינזלץ].
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עֹמֶר אינה מתארת אלומה של שיבולים, אלא זהו שמה של מידת נפח המכילה עשירית האיפה, שהיא שיעור מזון יומי לאדם [רש"י, מזרחי, בכור שור, רש"ר הירש, שטיינזלץ]. מנגד, יש המציעים כי המילה משמשת כאן כשם ייחודי לקרבן עצמו, מעין מס או מנחה המוקדשת לה' [הופמן].
רֵאשִׁית קְצִירְכֶם: משמעות ביטוי זה היא שהעומר חייב להיות הפעולה הראשונה של הקציר. חל איסור מוחלט על בני ישראל לקצור את שדותיהם לפני קצירת העומר והבאתו [רש"י, מזרחי, רלב"ג, שפתי חכמים, גור אריה]. עם זאת, המילה קְצִירְכֶם (הקציר שלכם) מלמדת מספר הלכות: ראשית, היא מתירה את התבואה החדשה בהנאה לכל צורך לאחר הבאת העומר. שנית, היא ממעטת תבואה שגדלה ברשות גוי. שלישית, האיסור לקצור לפני העומר חל רק במקומות שראויים להבאת הקרבן; לכן מותר לקצור תבואה שגדלה בעמקים המושקים באופן מלאכותי ואינם ראויים לעומר. התורה גם חסה על ממונם של ישראל ומתירה לקצור מוקדם כדי למנוע הפסד (כגון תבואה שפוגעת בשתילים רכים), או כדי לפנות מקום לניחום אבלים ולישיבת תלמידי חכמים [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. מעניין לציין כי גם אם העומר נקצר תחילה לצורך חולין ולא לשם המצווה, הוא עדיין כשר להקרבה [העמק דבר].
אֶל הַכֹּהֵן: התורה מציינת את הכהן רק בשלב ההבאה והתנופה. מכאן נלמד שפעולת הקציר עצמה, וכן שאר עבודות ההכנה כגון קליית הגרעינים באש, הטחינה, הניפוי ויציקת השמן, כשרות להיעשות גם על ידי אדם שאינו כהן (זר). תפקידו הבלעדי של הכהן מתחיל רק משלב הנפת העומר והקרבתו על המזבח [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].