לאחר שהתורה פירטה את דיני הקורבנות, פסוק זה פותח את רשימת המועדים וזמניהם, שכן לכל מועד יש קורבנות המיוחדים לו, ואם יוקרבו בזמן אחר הם ייפסלו [תולדות יצחק, בכור שור].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ההבחנה המהותית בין קדושת השבת לקדושת המועדים. בעוד שהשבת נקבעה מראש על ידי ה' במחזוריות קבועה של ימים, המועדים תלויים במחזור הירח ובעונות השנה, ולכן קביעתם נמסרה לידי האדם ובית הדין [ספורנו, ביאור יש"ר]. אף על פי שהם מוגדרים כמוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה, ה' מסר לישראל את הסמכות להגדיר מתי יחולו [רבנו בחיי, שטיינזלץ]. המילה אֵ֚לֶּה רומזת לקיום נצחי, ומלמדת שמועדים אלו לא יתבטלו לעולם [רבנו בחיי].
הפרשנים עומדים על הכפילות שבין פסוק זה לפסוק ב' בפרק, שניהם פותחים במילים דומות ועוסקים בקריאת המועדים. הגישה המקובלת היא שפסוק ב' עוסק ב"עיבור השנה" – ההחלטה באיזה חודש יחול המועד כדי שיתאים לעונות השנה, ואילו הפסוק שלנו עוסק ב"קידוש החודש" – קביעת היום המדויק שבו מתחיל החודש [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, מלבי"ם].
הביטוי מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ מתפרש כמאורעות קדושים המתרחשים ונקבעים על ידי החלטת בית הדין [נתינה לגר]. העוצמה של סמכות זו נלמדת מתוך המילים אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם. המילה אֹתָ֖ם נכתבה חסרת אות וי"ו, ולכן ניתן לקרוא אותה כ"אַתֶּם". מכאן מסכימים הפרשנים כי קביעת המועדים מסורה לחלוטין לידי בית הדין הארצי, וקביעתם תקפה ומחייבת אפילו אם טעו בשוגג, הוטעו על ידי עדי שקר, או פעלו באונס [ספורנו, רבנו בחיי, תורה תמימה, רלב"ג, פרדס יוסף]. השימוש בפועל "לקרוא" מצביע על כך שבית הדין לא רק מציין עובדה קיימת, אלא יוצר אותה – בעצם קריאתם הם מעניקים ליום את שמו ומחילים עליו קדושה שלא הייתה בו קודם לכן [מלבי"ם, אם למקרא].
כאשר בית הדין מתכנס כדי לקדש את החודש, בית הדין של מעלה ממתין להחלטתם, וה' מסכים ומאשר את הגזירה שגזרו בני האדם למטה [רבנו בחיי, צאינה וראינה, פרדס יוסף]. סמכות ייחודית זו של קביעת המועדים ניתנה היסטורית רק לחכמים הנמצאים בארץ ישראל, ורק בה ניתן היה לקדש את החודש על פי ראיית הירח [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. עם היציאה לגלות והסכנה שנשקפה ליהודים מגזרות השלטון, בוטל נוהג הראייה ובית הדין תיקן לוח שנה מחושב מראש, שינהג עד לחידוש הסנהדרין בימות המשיח [אבן עזרא, חומש קה"ת].
המילה החותמת את הפסוק, בְּמוֹעֲדָֽם, מדגישה את החובה לקדש את החודש בזמנו הראוי. חובה זו כה חמורה, עד שעדים שראו את הירח החדש רשאים לחלל את השבת ולצאת מחוץ לתחום כדי להגיע לבית הדין ולהעיד בזמן [תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש]. עם זאת, למרות הכוח העצום שניתן לבית הדין, הם מחויבים לפעול בתוך המסגרת של בְּמוֹעֲדָֽם – קביעתם מועילה רק כאשר היא נעשית במועד הראוי ובהתאמה למציאות, ואין להם רשות לבדות חודש חדש מלבם [העמק דבר].