מועד חג הסוכות נקבע לא רק כנקודת ציון חקלאית של סיום איסוף התבואה, אלא כמועד בעל משמעות רוחנית נצחית ועמוקה. הקביעה הכפולה של זמנו נועדה לעגן אותו בלוח השנה באופן מוחלט, תוך ניתוקו מתלות בנסיבות משתנות, והפיכתו לחגיגה של קשר מתמיד בין עם ישראל לה'.
הציווי וְחַגֹּתֶם אינו מתייחס רק לציון המועד, אלא מקפל בתוכו ביטויים מעשיים של שמחה. יש המפרשים מילה זו מלשון מחולות וריקודים, המבטאים התפעלות, חיבה ואהבה עצומה לה' [תורה תמימה]. במקביל, הצירוף חַג לַה' מדגיש את החובה להביא קורבנות שלמים ועולות ביום טוב מתוך כוונה שלמה לשמו של ה' [תורה תמימה].
הפרשנים עומדים על המתח הלשוני שבין המילה אֹתוֹ לבין הצירוף שִׁבְעַת יָמִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אֹתוֹ ממקדת את החובה העיקרית של הבאת קורבן החגיגה ביום הראשון של החג בלבד. אם כן, מדוע נאמר שִׁבְעַת יָמִים? כדי ללמד שימים אלו נועדו ל"תשלומין", כלומר, מי שלא הספיק להביא את קורבנו ביום הראשון, רשאי להשלימו במהלך שאר ימי החג. הסבר נוסף למספר שבעה נובע מכך שהקרבת קורבן החגיגה אינה דוחה את השבת. מכיוון שבחג הסוכות (בצירוף שמיני עצרת) תמיד תחול שבת אחת, נותרים בדיוק שבעה ימים שבהם ניתן להקריב [תורה תמימה, מלבי"ם]. המילה בַּשָּׁנָה באה להגביל זכות השלמה זו, ומלמדת שלא ניתן להשלים קורבן של שנה אחת בחג הסוכות של השנה הבאה [רלב"ג], ויש המוסיפים כי היא מדגישה שזהו החג היחיד בשנה שבו קיימת חובה לשהות שבעה ימים רצופים במקדש, בשונה מחג הפסח [רד"צ הופמן].
התורה מדגישה כי חג זה הוא חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. מכיוון שהחג מכונה גם "חג האסיף", ניתן היה לטעות ולחשוב שקיומו תלוי בהצלחת היבול החקלאי, או שהוא נוהג רק בארץ ישראל ובזמן שבית המקדש קיים. לכן הכתוב מבהיר שזוהי חובה נצחית, החלה גם בגלות, גם כשאין לאדם שדה וכרם, וגם בארצות שבהן האסיף אינו מסתיים בעונה זו [ביאור יש"ר]. על אף צער הגלות והיעדר המקדש, השמחה בחג נשמרת בזכות תחושת הניצחון לאחר ימי הדין של ראש השנה (כאשר נטילת ארבעת המינים מסמלת את שרביט הניצחון), ובזכות השראת השכינה של האבות המבקרים בסוכה. הישיבה בסוכת עראי דווקא בגלות, מזכירה את ענני הכבוד ממצרים ומעניקה תקווה, שכן היא מלמדת שגם העולם הזה הוא ארעי לקראת הגאולה [אלשיך].
החזרה על התאריך בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נועדה למנוע גמישות במועד החג. היה מקום לחשוב שאם איסוף התבואה מתאחר באזורים מסוימים, ניתן לדחות גם את החג, כפי שאכן ניסה לעשות ירבעם בן נבט כשהזיז את החג לחודש השמיני. לפיכך, הכתוב קובע נחרצות שהחג יחול אך ורק בחודש השביעי, ללא קשר למצב החקלאי בפועל [העמק דבר, רד"צ הופמן]. יתרה מזאת, קביעת החג דווקא בחודש זה ולא בחודש ניסן, שבו התרחשה יציאת מצרים בפועל, נועדה להוכיח שהישיבה בסוכה נעשית לשם מצווה. בחודש ניסן מזג האוויר מתחמם וטבעי לצאת לשבת בצל, אך בחודש השביעי, כשמתחילים הגשמים וכולם נכנסים לבתיהם, יציאתם של ישראל לסוכה מעידה בבירור שהם עושים זאת בציוויו של ה' [אלשיך].
בסיום הפסוק, המילים תָּחֹגּוּ אֹתוֹ באות ללמד מצד אחד כי זמן ההשלמה של הקורבנות ממשיך גם לתוך שמיני עצרת, הנחשב לחלק מחגיגות החודש השביעי [תורה תמימה, מלבי"ם], ומצד שני המילה אֹתוֹ, במקום לכתוב בקיצור "תחגוהו", מדייקת שחוגגים אך ורק את ימי החג עצמם, ולא את כל שאר ימי החודש [מלבי"ם, אדרת אליהו].