יום הכיפורים נקבע לא רק כיום של שביתה ממלאכה, אלא כמועד של התבוננות פנימית עמוקה המשלב מנוחה מוחלטת עם עינוי הגוף. מטרתו היא היטהרות רוחנית עצמאית שאינה תלויה בקיום המקדש או בהקרבת קרבנות, והיא משמשת גם כהכנה נפשית לקראת השמחה הגדולה של חג הסוכות הסמוך [פירושי רד"צ הופמן].
התורה פותחת בהכרזה כי יום זה הוא שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. בניגוד לשבת השבועית שבה עיקר הציווי הוא הימנעות ממלאכה כעדות לבריאת העולם, הכפילות במילה "שבתון" כאן באה ללמד שביום הכיפורים השביתה כוללת גם הימנעות מהנאות הגוף, והיא מתבטאת בציווי וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם הכולל את עינויי הצום [העמק דבר, רש"ר הירש]. הבדל נוסף ניכר בסוף הפסוק, שם מכונה היום שַׁבַּתְּכֶם (השבת שלכם). השבת השבועית נקבעה וקודשה על ידי ה' מימי בראשית ונקראת "שבת לה'", ואילו המועדים ויום הכיפורים מקודשים ונקבעים על ידי עם ישראל ובית הדין, ולכן הם מיוחסים אל העם [אבן עזרא, חזקוני, תורה תמימה].
אחת השאלות המרכזיות שעולות מן הפסוק היא ציון התאריך בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ. הרי הצום והחג חלים ביום העשירי, ואם כן מדוע מזכירה התורה את היום התשיעי? הפרשנים מסכימים כי מעבר להנחיה המעשית להתחיל את הצום בסוף היום התשיעי, מסתתרת כאן דרשה עמוקה: כל האוכל ושותה ביום התשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה גם בתשיעי וגם בעשירי. נשים חייבות גם הן במצווה זו של אכילה בערב החג, כשם שהן חייבות בצום עצמו [פרדס יוסף, תורה תמימה].
לגבי השאלה מדוע אכילה נחשבת למצווה השקולה לצום, מציעים המפרשים כמה רבדים:
ראשית, מדובר בהכנה פיזית שנועדה לתת לאדם כוח לעמוד בצום של יום הכיפורים [פרדס יוסף]. שנית, מבחינה פסיכולוגית, דווקא המעבר החד מיום של אכילה מרובה ועונג ליום של עינוי וצום, הופך את התענית לקשה ומורגשת יותר, ולכן האכילה עצמה מעצימה את העינוי שלמחרת [תורה תמימה]. גישה נוספת מסבירה שכאשר אדם אוכל סמוך לתחילת הצום, הוא נותר שבע אל תוך היום העשירי ואינו מרגיש את העינוי מיד; כדי לפצות על כך ולעודד את ההכנה, התורה מחשיבה לו את האכילה כאילו צם יומיים מלאים [קונטרס חיבה יתירה]. מעבר לכך, ישנו מסר רעיוני כביר: המצווה לאכול לפני הצום שוללת לחלוטין את התפיסה האלילית של סיגוף גופני לשם ריצוי אל זועם. היא מוכיחה שהצום היהודי אינו עונש, אלא כלי מוסרי ורוחני לכפרה [רש"ר הירש].
הביטוי בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב מלמד בראש ובראשונה על התפיסה של לוח השנה היהודי, שבו היממה מתחילה ומסתיימת בלילה [תורה תמימה, אדרת אליהו, חזקוני]. עם זאת, הכפילות של המילה "ערב" וטעמי המקרא מלמדים על החובה להוסיף "מחול על הקודש". כלומר, הצום והשביתה ממלאכה אינם מתחילים בדיוק עם שקיעת החמה, אלא יש להקדים ולהתחיל אותם מבעוד יום בערבו של התשיעי, ולהמשיך אותם מעט אל תוך הלילה במוצאי העשירי [שד"ל, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
לבסוף, חתימת הפסוק במילים תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם נראית לכאורה כחזרה מיותרת, שהרי כבר נאמר בתחילת הפסוק שזהו "שבת שבתון". מכאן לומדים הפרשנים כי הוראה זו מתרחבת מעבר ליום הכיפורים: החובה להקדים ולפרוש ממלאכה ולהוסיף זמן מהחול אל הקודש, חלה על כל שביתה שעם ישראל שובת, כולל כל שבתות השנה וימי החג [מלבי"ם, תורה תמימה, העמק דבר, אדרת אליהו].