ויקרא, פרק כ״ג, פסוק ל״ב

יום הכיפורים הוא מועד של מנוחה מוחלטת והיטהרות רוחנית, המוגדר כשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן כדי ללמד שהשביתה בו כוללת גם הימנעות מהנאות הגוף באמצעות צום, כפי שמצווה התורה וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם. אף על פי שהצום חל בעשירי בחודש, הכתוב מציין את תחילתו בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ כדי ללמד שמצווה לאכול ביום זה כהכנה גופנית ונפשית המעצימה את העינוי שלמחרת, ומוכיחה שאין מדובר בעונש אלא בכלי מוסרי לכפרה. הביטוי בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב מראה שהיממה מתחילה בלילה, והכפילות בו נועדה להורות על הוספת זמן חול אל הקודש, כך שיש להתחיל את הצום עוד לפני שקיעת החמה ולהמשיכו לתוך הלילה במוצאי החג. בניגוד לשבת השבועית שנקבעה על ידי ה', יום זה מכונה שַׁבַּתְּכֶם מכיוון שמועדי השנה נקבעים על ידי עם ישראל. חתימת הפסוק במילים תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם מלמדת שהחובה להקדים ולפרוש ממלאכה חלה לא רק ביום הכיפורים, אלא בכל שבתות השנה וימי החג.