ויקרא, פרק כ״ג, פסוק ו׳

ביום וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בניסן חל יום של התכנסות לאומית סביב ה' לחגיגת הגאולה, והוא נקרא חַג הַמַּצּוֹת לַיהֹוָה על שם המצווה המרכזית שבו ולא על שם עונתו החקלאית. הכתוב מדגיש כי המצווה נוהגת רק לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, כדי להבהיר שאין חובת אכילת מצה בחג הסוכות, אף שגם הוא מזכיר את יציאת מצרים. הציווי שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אינו מחייב לאכול מצה ברציפות בכל ימי החג, אלא קובע שאם אוכלים מאפה עליו להיות מצה הראויה מבחינה הלכתית להיאכל במשך שבוע שלם. אכילת לחם העוני במשך שבעה ימים נועדה להכין את העם רוחנית ולסמל את ביטול הרצון העצמי מפני רצון ה', כאשר המילה מַצּוֹת עצמה רומזת למריבה ולמאבקו הפנימי של האדם מול יצרו הרע.