התורה קובעת חוק יסודי במעגל החקלאי והתזונתי, האוסר על אכילת תבואה מהיבול החדש של השנה עד למועד הקרבת מנחת העומר במקדש. איסור זה, המכונה איסור "חדש", מקיף את כל צורות ההכנה של התבואה ונוהג לדורות.
הכתוב מפרט שלושה סוגי מאכלים האסורים באכילה: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לֶחֶם מתייחסת ספציפית ללחם הנעשה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון), ואינה כוללת קטניות [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, אדרת אליהו]. המונח קָלִי מתפרש כקמח העשוי מגרעינים רכים וטריים שיובשו ונקלו בתנור [רש"י, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, ברכת אשר], או כשיבולים שנקלו באש [ביאור שטיינזלץ]. המונח כַרְמֶל מוסבר כגרעיני תבואה טריים וירוקים הנאכלים כפי שהם ללא שינוי [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ], כקליות [רש"י, ביאור יש"ר], או כגריסים וגרעינים שנפרכו לפני הבאת העומר [רלב"ג, פירושי רד"צ הופמן]. התורה מונה כל סוג בנפרד כדי ללמד שאלו שלושה איסורים שונים, והאוכל מכל השלושה לפני הזמן המותר מתחייב בשלוש ענישות נפרדות של מלקות [רלב"ג, תורה תמימה, אדרת אליהו].
לגבי מועד ההיתר, הפסוק מציג כפילות: עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם. הפרשנים מסבירים כי הקורבן המוזכר כאן הוא מנחת העומר עצמה, ולא כבש העולה המלווה אותה, שכן התורה משתמשת בלשון "הבאה" השייכת לעומר [בכור שור, מלבי"ם, אילת השחר]. הכפילות בפסוק מלמדת על שני מצבים היסטוריים: בזמן שבית המקדש קיים, התבואה החדשה מותרת רק על ידי פעולת הקרבת העומר (עַד הֲבִיאֲכֶם). אולם, בזמן שאין מקדש ולא ניתן להקריב, התאריך עצמו – שישה עשר בניסן – הוא שמתיר את התבואה (עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה) [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. ישנה מחלוקת אם המילה "עד" כוללת את היום עצמו או לא; יש הסבורים שהאיסור פוקע מיד עם הארת הבוקר של יום הנפת העומר [העמק דבר, רש"ר הירש], בעוד אחרים סבורים שהאיסור נמשך לאורך כל היום כולו [תורה תמימה, מלבי"ם]. מכל מקום, העומר מתיר רק תבואה שכבר השרישה בקרקע לפני הבאתו, אך תבואה שנזרעה או השרישה לאחר מכן תישאר אסורה עד לעומר של השנה הבאה [רלב"ג, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן]. ויש מי שמעיר כי גם אם בית הדין התעצלו ולא הקריבו את העומר בזמן שבית המקדש היה קיים, היום עצמו מתיר את התבואה [רלב"ג, פרדס יוסף, פירושי רד"צ הופמן].
הביטוי בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם מהווה מוקד למחלוקת עתיקה ורחבה בין חכמי ישראל לגבי תחולת האיסור מבחינה גיאוגרפית. גישה אחת מפרשת את המילה כפשוטה, כלומר בכל מקום שבו יהודים מתיישבים. לפי דעה זו, איסור "חדש" נוהג מן התורה גם מחוץ לארץ ישראל [רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש, אדרת אליהו, פירושי רד"צ הופמן], עמדה שזכתה לחיזוק משמעותי מצידו של הגאון מווילנה, אף שהיו פוסקים שהקלו בתבואה של גויים בחוץ לארץ [תורה תמימה, פרדס יוסף]. הגישה הנגדית סבורה שהאיסור חל אך ורק בארץ ישראל, והמילה "מושבותיכם" באה ללמד שהמצווה לא חלה מיד עם הכניסה לארץ, אלא רק לאחר ארבע עשרה שנות הכיבוש וחלוקת הנחלות, כאשר בני ישראל הגיעו לישיבת קבע ומנוחה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, הכתב והקבלה].