ויקרא, פרק כ״ג, פסוק י״ד

התורה אוסרת לאכול מהיבול החדש של התבואה לפני מועד הקרבת מנחת העומר, ומפרטת שלושה מאכלים האסורים כל אחד בפני עצמו: וְלֶחֶם מחמשת מיני דגן, וְקָלִי שהוא קמח או שיבולים שנקלו באש, וְכַרְמֶל שהם גרעינים טריים וירוקים. בזמן שבית המקדש קיים, התבואה שכבר השרישה בקרקע מותרת רק עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם, אך בהיעדר מקדש התאריך עצמו הוא שמתיר אותה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. החובה לשמור את האיסור בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם מלמדת כי הוא נוהג בכל מקום בעולם, ויש הסבורים כי כוונת הכתוב היא שהאיסור חל רק בארץ ישראל ולאחר שהעם הגיע בה לישיבת קבע.