פתיחה קצרה זו משמשת כהקדמה לציווי על יום הכיפורים, אך טומנת בחובה חריגה בולטת ממבנה ההקדמות הרגיל של מועדי ישראל. בעוד שבשאר המועדים הנזכרים בפרשה מופיעה ההוראה המפורשת להעביר את המסר הלאה לעם באמצעות המילים "דבר אל בני ישראל", כאן פנייה זו חסרה.
הפרשנים מסכימים כי השמטה זו אינה מקרית, אלא באה ללמד שפרשיית יום הכיפורים אינה עומדת כנושא חדש ועצמאי לחלוטין. הגישה המרכזית היא שיום הכיפורים קשור בקשר הדוק ומהותי למועד שקודם לו, ראש השנה (יום תרועה). ראש השנה משמש כהכנה והקדמה, ואילו יום הכיפורים הוא התכלית וההשלמה שלו. משום כך, כאשר משה רבנו העביר לעם את הציווי על יום תרועה, הוא ביאר להם באותו מעמד גם את עניין יום הכיפורים, ולכן לא היה צורך לצוות עליו שוב לפנות אל העם [רש"ר הירש, אברבנאל].
לצד זאת, ישנה דעה המסבירה שהפנייה לבני ישראל הושמטה כאן משום שעיקר הציווי ופרטי ההלכות של יום הכיפורים כבר נמסרו להם קודם לכן, בפרשת אחרי מות [אברבנאל]. עם זאת, התורה מקפידה לפתוח במילים וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר כדי להדגיש שגם מצווה זו נובעת ממקור אלוהי ישיר וניצבת במעלה עליונה בפני עצמה [אברבנאל].
מבחינת מסורת כתיבת התורה, פסוק זה פותח פרשייה "סתומה", מבנה טקסטואלי המעיד על כך שמדובר בנושא מובחן, אך כזה שממשיך באופן רציף וקשור לפרשייה שקדמה לו [מנחת שי].