לאחר פירוט דיני המועדים הכלליים, התורה שבה אל חג הסוכות כדי להאיר את אופיו הייחודי, המשלב בין עבודת האדמה לעבודת ה'. בניגוד למועדים אחרים, חג זה מתאפיין במצוות מעשיות מיוחדות כישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים, ומהווה מוקד של שמחה והודאה.
המילה אַךְ הפותחת את הפסוק מתפרשת במספר אופנים. גישה אחת רואה בה מילת ניגוד לעינוי הנפש של יום הכיפורים שקדם לו, המצווה על מעבר לשמחה טהורה [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מכיוון שהעוונות נמחלו והתבואה כבר נאספה הביתה בבטחה, זהו זמן שבו האדם פנוי לעסוק אך ורק בשמחה [דעת זקנים, בכור שור], ויש בה גם רמז לדרישה למעט את התאוות החומריות ולבער את יצר הרע [נחל קדומים]. גישה הלכתית מרכזית בקרב הפרשנים קובעת כי המילה באה למעט את הבאת קרבן החגיגה, ומלמדת שאין הוא דוחה את השבת [רש"י, תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם], או שהוא מובא דווקא ביום טוב שבו מותרת אסיפת אוכל בסיסית, בניגוד לשבת שבה כל אסיפה אסורה [כלי יקר]. בנוסף, המילה ממעטת את חג הסוכות מחגים כפסח ושבועות; בעוד שבהם העם טרוד בקציר ולכן אינו מחויב להישאר בירושלים ימים רבים, בסוכות האסיף הושלם, ולכן נשארים לחגוג שמונה ימים [חזקוני, הדר זקנים].
התזמון בְּאׇסְפְּכֶם אֶת־תְּבוּאַת הָאָרֶץ מהווה מקור מרכזי לחובה לעבר את השנה. כדי שהחודש השביעי יחול תמיד בעונת האסיף ולא ינדוד לעונות החורף או הקיץ, מצווים חכמים להתאים את לוח השנה [רמב"ן, רש"י, הטור הארוך, רד"צ הופמן]. הכוונה אינה לאסיפה ביום טוב עצמו [משכיל לדוד], אלא לעונה שבה נאסף רוב היבול של שדות וכרמים [רמב"ן, מלבי"ם, רד"צ הופמן, אבן עזרא]. לתזמון זה ישנה משמעות רוחנית עמוקה: דווקא בסתיו, כאשר האדם מתבונן ביבולו הרב ועלול לחוש ביטחון חומרי מופרז, הוא מצווה להכיר בכך שהכל מאת ה' [רשב"ם, רלב"ג, רש"ר הירש]. טעם מעשי נוסף לקביעת החג בעונה זו, לפני תחילת גשמי החורף, הוא כדי לאפשר לעצים שמהם נכרתו הסכך וארבעת המינים לצמוח מחדש [קונטרס חיבה יתירה].
הציווי תָּחֹגּוּ אֶת־חַג־יְהֹוָה אינו רק הוראה כללית לחגוג, אלא מתייחס ספציפית להבאת זבחי השלמים וקרבנות החגיגה [רש"י, גור אריה, רלב"ג, אבן עזרא, ביאור יש"ר, אילת השחר, רד"צ הופמן], המבטאים את ההודאה לה' על האסיף [רמב"ן, הטור הארוך]. ברמה הרעיונית, השורש ח.ג.ג רומז ליצירת מעגל סביב ה', שבו האדם מוותר על ייחודיותו ומתמזג עם הציבור כולו סביב המקדש [רש"ר הירש]. ציון התקופה של שִׁבְעַת יָמִים בא ללמד שאף על פי שעיקר מצוות קרבן החגיגה היא ביום הראשון, מי שלא הספיק להביאו יכול להשלימו במהלך כל שבעת ימי החג [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם].
הפסוק חותם בקביעה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. מילה זו מבטאת מצוות עשה לשבות ולנוח ממלאכה [רמב"ן, תורה תמימה], ובאה לאסור גם פעולות חקלאיות שאינן נחשבות למלאכה גמורה, כגון שקילת פירות ומילוי חביות, שעלולות להפריע למנוחת החג בעונת האסיף העמוסה [רד"צ הופמן]. הדגשת היום השמיני מלמדת על ייחודו של חג הסוכות משאר המועדים, שכן בו גם היום השמיני נחשב מקרא קודש [ספורנו].