ימי חג המצות נחלקים לימי שבתון מוחלט ולמועד שבו מותרת עשיית מלאכה חלקית, אך כולם נקשרים יחד ברצף של הקרבת קרבנות. הציווי וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה מתייחס לקרבן הנשרף באש [ביאור שטיינזלץ], והכוונה היא לקרבנות המוסף של החג [רוב הפרשנים]. התורה אינה מפרטת כאן את סוגי הבהמות וכמותן, שכן פירוט זה מופיע במרוכז בפרשת פינחס, וכאן המטרה היא רק להגדיר שכל ימי החג מאופיינים בהבאת קרבנות [רמב"ן, ספורנו]. הסיבה שהתורה מסתפקת במילה הכללית אִשֶּׁה היא כדי ללמד שמרכיבי הקרבנות אינם מעכבים זה את זה; אם אין בנמצא פרים, יביאו אילים, ואם אין אילים יביאו כבשים, העיקר שיקריבו קרבן כלשהו [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. יתרה מזאת, הקרבת קרבנות אלו דוחה את השבת, והם מוקרבים גם כאשר הציבור נמצא במצב של טומאה [תורה תמימה, אדרת אליהו]. מבחינה היסטורית, ייתכן שבמהלך הנדודים במדבר בני ישראל לא תמיד יכלו להקריב את כל מערך המוספים השלם, אך הם הקפידו להביא קרבן אש כלשהו כפי יכולתם [העמק דבר].
המילים שִׁבְעַת יָמִים מנוסחות כשם עצם מופשט, שמשמעותו "שבוע של ימים" המייצג את המושג של קבוצת שבעה, בדומה לשבעת ימי בראשית [רש"י, מזרחי, רקנאטי]. העובדה שבכל שבעת הימים הללו מוקרב קרבן ציבור נוסף, מלמדת שימי חול המועד אינם ימי חול רגילים, אלא יש בהם קדושה עצמית והם חלק בלתי נפרד מן החג [ספורנו, ביאור שטיינזלץ].
למרות שקרבנות מוקרבים לאורך כל החג, איסור המלאכה חל רק ביום הראשון ובַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. ייחודו של היום השביעי והצורך להזכירו במפורש נובעים מכך שקדושת היום הראשון כבר נקבעה והייתה מוכרת לעם עוד מימי יציאת מצרים, ולכן היה צורך להדגיש במיוחד שגם היום האחרון של החג, שבו העם כבר חוזר לשגרה מסוימת, מחייב שביתה ממלאכה [רד"צ הופמן].
סביב ההגדרה של מְלֶאכֶת עֲבֹדָה מתקיימת מחלוקת פרשנית. גישה אחת מבינה כי התורה אוסרת כאן על עשיית מלאכות חשובות שנועדו לצרכי עבודה והימנעות מהן גוררת הפסד כספי (דבר האבד). מתוך כך, ניתן להסיק שבימי חול המועד, מלאכות מסוג זה שנועדו למנוע הפסד מותרות [רש"י]. מנגד, יש החולקים בתוקף על הבנה זו וטוענים כי הלכות חול המועד לא נרמזו כלל בתורה אלא נמסרו לחכמים, ואילו התורה רצתה להתייחס למלאכה שיש בה הפסד, היא הייתה עושה זאת גם בהלכות שבת [רמב"ן]. כדי ליישב מחלוקת זו ולהסביר את כוונת התורה, מבהירים פרשנים אחרים כי בשבת חל איסור גורף על כל מלאכה, ולכן אין צורך בפירוט. אולם ביום טוב, שבו הותרה מלאכת הכנת מזון (אוכל נפש), עלולים היינו לחשוב שגם מלאכה שנועדה למנוע הפסד כספי תהיה מותרת מתוך התחשבות בממונם של ישראל. לכן התורה הדגישה את המילה עבודה, כדי להבהיר שמלאכות חקלאיות או מסחריות שנועדו לטווח ארוך אסורות בחג עצמו לחלוטין, בניגוד למלאכות המיידיות של הכנת האוכל [מזרחי, לבוש האורה, גור אריה].