ויקרא, פרק כ״ג, פסוק ח׳

במהלך כל חג המצות קיימת חובה רציפה של הקרבת קרבנות מוסף, והציווי הכללי וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה', שמשמעותו קרבן הנשרף באש, מלמד שאם חסר סוג בהמה מסוים ניתן להקריב אחר במקומו. העובדה שקרבנות אלו מוקרבים ברצף במשך שִׁבְעַת יָמִים מעידה כי גם לימי חול המועד יש קדושה עצמית כחלק בלתי נפרד מן החג. עם זאת, איסור המלאכה חל רק בתחילת החג ובסופו, והתורה מדגישה כי גם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יחול מִקְרָא־קֹדֶשׁ כדי להזהיר את העם שלא לחזור לשגרה, שכן קדושת היום הראשון כבר הייתה מוכרת להם מימי יציאת מצרים. בימים אלו נקבע כי כׇּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, ציווי המבהיר כי למרות שהותרה בחג מלאכה מיידית של הכנת אוכל, עבודות חקלאיות ומסחריות לטווח ארוך אסורות לחלוטין, אפילו אם ההימנעות מהן תגרום להפסד כספי.