ויקרא, פרק כ״ג, פסוק מ״ב

דווקא בעונת האסיף, התורה מצווה לעזוב את הבית הקבוע והמוגן, ולחיות בַּסֻּכֹּת כדירת עראי שהיא מקום המגורים המרכזי, בו תֵּשְׁבוּ כדרך שאתם גרים בביתכם במשך שִׁבְעַת יָמִים ולילות. החובה מוטלת על כָּל הָאֶזְרָח, כלומר על התושבים הקבועים ובעלי הנחלות, כדי לעקור מהם תחושת גאווה, להזכיר את ארעיות החיים ואת התלות המוחלטת בהשגחת ה'. חיוב זה בְּיִשְׂרָאֵל מקיף גם את גרי הצדק והילדים, אך פוטר נשים וכן את מי שמצטער מהשהות במבנה או נמצא בדרכים. ההנחיה החוזרת לפיה כולם יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת מלמדת כי מבנה זה, שאותו ניתן לבנות מחומרים שונים ואף לשאול מאחרים, נועד לטשטש את הפערים המעמדיים ולאחד את כלל העם.