ויקרא, פרק כ״ג, פסוק ל״ו

לאחר שִׁבְעַת יָמִים של חג הסוכות שבהם תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה, התורה קובעת חג עצמאי ונפרד לחלוטין. ביום זה, שעליו נאמר בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהֹוָה, מוקרבים קרבנות שונים מאלו של סוכות והוא מהווה סיום רוחני העומד בפני עצמו. מהותו של החג מתבטאת במילים עֲצֶרֶת הִוא, המשלבות יחד התכנסות ואסיפה לתפילה, בקשה של ה' מהעם להתעכב בקרבתו יום נוסף לפני הפרידה של ימות החורף, ועצירה פנימית שנועדה לשמר את ההתעלות הרוחנית של החגים לקראת החזרה לשגרה. קדושתו של היום מחייבת שביתה מלאה, ולכן הפסוק חותם באזהרה כׇּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, האוסרת לחלוטין כל מלאכת חול ועסקים, אפילו אם הדבר יגרום להפסד כספי.