ויקרא, פרק כ״ג, פסוק ל׳

איסור עשיית כׇּל־מְלָאכָה ביום הכיפורים חמור באותה מידה כמו החובה לצום, שכן פעולה זו נתפסת כהכעסה וחוסר אמונה בקדושת היום, בניגוד לאכילה הנובעת מתיאבון טבעי. עונש הכרת חל אך ורק על ביצוע מלאכה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כלומר בעיצומו של החג עצמו ולא בזמן שנוסף לפניו ואחריו. התורה משתמשת בביטוי וְהַאֲבַדְתִּי כדי ללמד שמהות העונש אינה חיתוך איברים פיזי או פירוד גרידא, אלא קיצור ימיו של האדם בעולם הזה. עם זאת, אובדן הַנֶּפֶשׁ אינו השמדה נצחית, אלא משול לאבידה שעתידה להימצא מחדש. ה' מעניש ומרחיק את החוטא, אך לאחר ריצוי העונש תשוב הנפש ותמצא את מקומה השמור לה בעולם הבא.