יצא לכם פעם לחשוב עד כמה יום הכיפורים הוא יום מיוחד וקדוש? ביום הזה יש לנו שתי משימות חשובות ושוות: גם לצום וגם לא לעשות שום מלאכה. התורה מלמדת אותנו שמי שעובד ביום הזה, עושה מעשה חמור בדיוק כמו מי שבוחר לא לצום. אבל מתי בדיוק חל האיסור הזה? התורה כותבת בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. המילים האלה מלמדות אותנו שהעונש החמור על עשיית מלאכה שייך רק למי שעובד ביום הכיפורים עצמו, ולא בזמן שאנחנו מוסיפים מיוזמתנו לפני שהצום מתחיל או אחרי שהוא נגמר.
כדי לתאר את העונש של מי שעובד, התורה לא משתמשת במילה הרגילה "כרת", אלא במילה וְהַאֲבַדְתִּי. יש לכך סיבה מעניינת. מי שבוחר לעבוד ביום כיפור מראה שהוא לא באמת מאמין בקדושת היום, וזה שונה ממי שאוכל פשוט כי הגוף שלו מאוד רעב. למרות שהעונש נשמע מפחיד, למילה הזו יש בעצם משמעות מעודדת. היא מזכירה לנו את המילה "אבידה". כשמשהו הולך לאיבוד, אנחנו יודעים שעוד אפשר למצוא אותו מחדש. כך גם כאן, ה׳ הוא רחום וחנון. גם אם אדם נענש והנפש שלו מתרחקת, זה לא אומר שהיא נעלמת לנצח. אחרי שהעונש מסתיים, הנפש יכולה לחזור ולמצוא את המקום הטוב והשמור לה בעולם הבא.