פסוק זה מציג את מהותו של יום הכיפורים ואת אופיו הייחודי, המשלב בין קדושת מועד לבין דרישה להכנעה וצום. הפרשנים השונים מזהים בפסוק זה את המתח שבין יום דין ליום חסד, ואת התהליך שעובר האדם מראש השנה ועד ליום זה.
המילה הפותחת את הפסוק, אַךְ, זוכה לשני אפיקי פרשנות עיקריים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי ונוספים) מתבססת על הכלל לפיו המילה "אך" נועדה למעט ולהגביל. לפיכך, הכתוב מדגיש כי יום הכיפורים מכפר אך ורק למי ששב בתשובה, ואינו מהווה כפרה אוטומטית למי שמסרב לתקן את דרכיו. מנגד, פרשנים אחרים (ספורנו, רשב"ם, בכור שור, חזקוני ועוד) מסבירים את המילה "אך" במשמעות של "אבל" או "אולם". בעוד שכל שאר המועדים שנזכרו קודם לכן מתאפיינים בשמחה, באכילה ובשתייה, יום זה יוצא מן הכלל והוא מוקדש לעינוי הנפש ולהימנעות מתענוגות הגוף. כלי יקר מוסיף רובד נוסף למילה זו, ומסביר כי היא באה למעט את הימים הקודמים ליום הכיפורים: למרות שישנה מצווה מיוחדת לאכול ביום התשיעי לחודש, התורה מדגישה שרק היום העשירי עצמו הוא זה שמכפר.
הדגשת התאריך בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה אינה מקרית. התוספת של המילה הַזֶּה נועדה לקשור את יום הכיפורים למועד שפתח את החודש – ראש השנה (העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה, ברכת אשר). התורה מלמדת כי ישנו רצף ותהליך בין הימים הללו: ראש השנה פותח את ימי הדין בקול תרועה ובהתעוררות, והיום העשירי באותו חודש מהווה את החתימה והכפרה. זהו תהליך הדרגתי שבו האדם מכין את עצמו רוחנית לקראת ההיטהרות המוחלטת. רש"ר הירש וחזקוני מציינים כי לתאריך זה יש גם משמעות היסטורית, שכן ביום זה ירד משה מההר עם הלוחות השניים, ובכך הפך היום לסמל נצחי של סליחה על חטא העגל ושל חסד אלוהי.
הגדרת היום כיוֹם הַכִּפֻּרִים הִוא מלמדת על עוצמתו העצמאית של המועד. אור החיים מבאר כי עצם היום פועל את פעולת הכפרה, גם מעבר לפעולות החיצוניות של הצום או הקרבנות. הכתב והקבלה מדייק את השימוש בלשון הרבים "כפורים", ומסביר כי ישנן מדרגות שונות של תשובה – תשובה מיראה ותשובה מאהבה – ובהתאם לכך ישנן רמות שונות של כפרה ומחיקת עוונות. כמו כן, משמעות המילה "כפרה" אינה רק פיוס של כעס, אלא סילוק והסרה מוחלטת של החטא מנפש האדם.
השילוב בפסוק בין מִקְרָא קֹדֶשׁ לבין וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם יוצר ניגוד לכאורה, שכן "מקרא קודש" דורש בדרך כלל כבוד ותענוג. הפרשנים (מזרחי, דעת זקנים, ביאור יש"ר) מסבירים כי ביום זה מתבטא כבוד היום באופן רוחני בלבד: בלבישת בגדים נקיים, בתפילה ובשביתה מכל מלאכה, ללא אכילה ושתייה. העינוי המוזכר כאן מוגדר על ידי הפרשנים (בעל הטורים, אדרת אליהו, שטיינזלץ) כהימנעות מחמישה דברים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ויחסי אישות. עם זאת, הכתב והקבלה מדגיש כי המילה נַפְשֹׁתֵיכֶם כוללת הן את הגוף והן את הנפש. עינוי הגוף בלבד, ללא התנקות ממחשבות רעות ומעזיבת החטא, אינו משיג את מטרתו. הצום נועד להחליש את החומר כדי לאפשר לנפש השכלית להתגבר ולהתקרב לה'.
בסיום הפסוק נכתב וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. על פי הפשט (רשב"ם, רלב"ג), מדובר בציווי להקריב את קרבנות המוסף הייחודיים ליום זה, כפי שמפורט בפרשת פנחס. אולם, הכתב והקבלה מציע פירוש סמלי ועמוק המחבר בין הצום לקרבן: ביום שבו האדם מתענה, מיעוט דמו וחלבו נחשבים כאילו הקריב את עצמו כקרבן על גבי המזבח. המלחמה הפנימית של האדם ביצרו והכנעת גופו הם ה"אישה" – הקרבן הרוחני הבוער שהוא מגיש לה' ביום קדוש זה.