פסוק זה פותח את פרשת המועדים, המהווה את לוח השנה המקודש של עם ישראל. בעוד שהפרשיות הקודמות בתורה עוסקות בקדושת המקום דרך דיני המשכן, פרשה זו עוסקת בקדושת הזמן. קביעת זמנים מקודשים מסמלת את חירותו של העם, שכן אדם חופשי הוא מי ששולט בזמנו, בניגוד לעבדות שבה הזמן שייך לאדונים [רש"ר הירש].
הפרשנים מסכימים כי הציווי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ומסירת מוֹעֲדֵי ה' לידיהם, מדגישים שהלוח העברי אינו פועל באופן מוחלט ואוטומטי, אלא תלוי בסמכותו של בית הדין. המילה אֹתָם בביטוי אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם כתובה בכתיב חסר, ולכן חכמים דורשים שניתן לקרוא אותה כ"אַתֶּם". דרשה זו מלמדת שקביעת המועד חלה על פי הכרזת בית הדין, ואפילו אם בית הדין טעה בשוגג או במזיד, קביעתו תקפה [מלבי"ם]. מסירת קביעת הלוח לחכמים נועדה לאחד את העם ולמנוע מצב שבו כל אדם קובע חג לעצמו [אברבנאל]. בנוסף, בית הדין רשאי לדחות את המועד כדי להתחשב בצרכי העם, כגון עולים לרגל שעדיין נמצאים בדרכים [מלבי"ם]. מבחינה לשונית, הביטוי תִּקְרְאוּ אֹתָם מלמד על יצירת מהות חדשה, שבה בית הדין לוקח יום חול רגיל ויוצק לתוכו שם וקדושה של מועד [מלבי"ם].
לצד חלקו של האדם, המילים אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי מלמדות שמועדים אלו אינם רק ימי חג עבורנו, אלא ימים שבהם ה' מנהיג את העולם ודן אותו [העמק דבר]. המונח מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ מתפרש כחובה לכבד את היום באכילה, שתייה, תפילה והתכנסות ציבורית [העמק דבר], וכן כהזמנה של שפע רוחני מעולם הקדושה העליון אל העולם הזה [אלשיך].
מיד לאחר מילות פתיחה אלו, התורה מזכירה את מצוות השבת. הפרשנים מציעים מספר גישות לשילוב זה בתוך פרשת המועדים. הגישה המרכזית היא שהשבת מוזכרת דווקא כדי להבדיל אותה משאר המועדים. קדושת השבת היא אלוהית, קבועה ועצמאית מימי בראשית, בעוד קדושת המועדים תלויה בקריאת בית הדין. הבדל מהותי זה מסביר מדוע בשבת אסורה גם מלאכת הכנת אוכל, ואילו בשאר המועדים היא מותרת [אברבנאל, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים שאזכור השבת כאן הוא מאמר מוסגר שנועד ללמד הלכה מעשית: גם כאשר מועד חל בשבת, חומרת השבת גוברת ואין לבשל בה אוכל לחג. לאחר הערה זו, התורה נאלצת לחזור שוב על כותרת המועדים כדי להמשיך ברשימה [רד"צ הופמן].
פרשיות המועדים חוזרות שלוש פעמים בתורה, ולכל חזרה יש מטרה משלה. בספר ויקרא המוקד הוא לוח השנה וסדר התאריכים, בספר במדבר המוקד הוא פירוט הקרבנות ולכן כאן הם מוזכרים רק ברמז, ובספר דברים הדגש הוא על העלייה לרגל והוראת הציבור [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].