ויקרא, פרק כ״ג, פסוק ג׳

יצא לכם פעם לחשוב למה כשהתורה מתחילה לספר לנו על כל החגים המיוחדים של השנה, היא פותחת דווקא ביום השבת? התורה עושה זאת כדי ללמד אותנו סוד חשוב: קדושת החגים וקדושת השבת קשורות זו בזו, ומי שמכבד את החגים נחשב כאילו שמר את השבת. במשך שבוע שלם אנחנו עסוקים בעשייה ובצרכים הרגילים שלנו, אבל אז מגיע היום השביעי. התורה קוראת ליום הזה שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, כפל מילים שבא ללמד אותנו שמדובר במנוחה מוחלטת ושלמה. ביום הזה אנחנו שובתים לגמרי מכל עבודה, ואפילו לא מכינים בו אוכל כמו שמותר לעשות בחלק מהחגים. השבת היא מִקְרָא־קֹדֶשׁ, כלומר זמן מיוחד שבו אנחנו מתאספים יחד כדי לקבל את השבת בכבוד, בקידוש ובהבדלה, ומתנתקים קצת מהשגרה הרגילה. ולמה אנחנו עושים את כל זה? כי שַׁבָּת הִוא לַה'. השבת היא לא סתם יום חופש כדי לנוח כי אנחנו עייפים, אלא יום שבו אנחנו מראים את הנאמנות שלנו לה'. זה יום שנועד לאזן אותנו, לתת לנו זמן ללמוד קצת יותר ולהתבונן בדברים רוחניים, יחד עם הנאה של אכילה ושתייה. בסוף, התורה מזכירה שהשבת נשמרת בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. בניגוד להקרבת קורבנות שהייתה אפשרית רק בבית המקדש, או לחגים שהיו תלויים בהחלטות של בית הדין בירושלים, השבת קבועה מאז בריאת העולם. היא נמצאת איתנו והולכת איתנו לכל מקום שבו נהיה, בארץ או בחוץ לארץ, בבית או בדרך.