בעת ניסיונם של שבי ציון לשקם את חומות ירושלים ההרוסות, עומדים צריהם ומלעיגים על המלאכה. הדברים נאמרים באוזני חבריו של הדובר ובפני צבא שומרון, שהיו אויבי יהודה, מתוך זלזול עמוק בסיכויי ההצלחה של המפעל הבנייני.
הדובר פותח בתמיהה מזלזלת על עצם מעשיהם של היהודים, אותם הוא מכנה הָאֲמֵלָלִים. רוב הפרשנים מסבירים כי מילה זו מבטאת חולשה, רפיון, עליבות ושברון גוף מרוב סבל. מנגד, יש המפרשים מילה זו דווקא מלשון זדון וגאווה, כלומר יהודים יהירים [רס"ג].
לעג זה ממשיך בסדרת שאלות רטוריות. תחילה הוא שואל הֲיַעַזְבוּ לָהֶם. גישה אחת מפרשת זאת כתהייה פוליטית וצבאית: וכי היהודים סבורים שאומות העולם יניחו ויעזבו אותם לנפשם ללא התנגדות כדי לבנות? [רש"י]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מזהה את השורש ע.ז.ב עם חיזוק, מילוי עפר ומעזיבה (יציקת תקרה). לפי פירוש זה, הלעג מופנה כלפי איכות הבנייה: וכי הם באמת יצליחו לחזק את החומה לעצמם, או שמא הם חושבים שמילוי עפר פשוט יהווה חיזוק של ממש לחומה רעועה?
השאלה הבאה, הֲיִזְבָּחוּ, מתייחסת לסיום המפעל. רוב הפרשנים מבינים זאת כלעג על תקוותם של היהודים להגיע לגמר הבנייה ולחגוג את חנוכת החומה בזבחי שמחה, שכן בניין כה חלוש כלל אינו ראוי לשמוח בו. אחרים מפרשים זאת כתהייה האם יצליחו לזבוח את קורבנות התמיד באופן קבוע כפי שהם מתכננים [רש"י], או שמא הם חושבים שבזכות הקורבנות שייזבחו יתרחש להם נס והם יצליחו במלאכתם [מלבי"ם].
בהמשך נשאלת השאלה הַיְכַלּוּ בַיּוֹם. יש המפרשים זאת כתהייה האם יצליחו לסיים את המלאכה ביום היעד שקבעו ושיערו לעצמם, שהרי מספר הבוונים מועט [אבן עזרא, מצודת דוד]. אחרים רואים בכך לעג על קצב הבנייה: האם יסיימו את הבניין באותו יום שבו התחילו לעבוד? שכן אם לא יסיימו מיד, הבנייה לא תועיל להם כי יבואו האויבים למחרת וישחיתו את הכול [רלב"ג], או שהגויים פשוט לא יאפשרו להם להשלים את מה שהתחילו ביום הראשון [רש"י].
לבסוף, הלעג מגיע לשיאו בביקורת על חומרי הגלם: הַיְחַיּוּ אֶת־הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת. המילה מֵעֲרֵמוֹת מתפרשת כגלים ותילים של עפר וחורבות. הפרשנים מסכימים כי נעשה כאן שימוש מליצי במושגים של מוות וחיים, כמעין שאלת ריפוי ותחייה. אבנים שרופות נחשבות כמתות, שכן האש כילתה את הלחות הטבעית ואת המהות שהעניקה להן את חוזקן [רלב"ג, אבן עזרא]. האבנים היו טמונות בעפר כמתים בקבר [רס"ג], וכעת הדובר לועג: האם הם מסוגלים להקים לתחייה אבנים שחום האש של חורבן ירושלים פורר אותן לעפר, ולהפוך אותן שוב לאבנים קשות, חזקות וראויות לבניין?