אויבי יהודה מנסים לרפות את ידי בוני חומת ירושלים באמצעות לעג וזלזול פומבי במפעל הבנייה. המילים וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ מלמדות כי טוביה עמד סמוך לסנבלט [רש"י, מצודת דוד], ואולי אף שימש כאחד מסגניו [ביאור שטיינזלץ]. מתוך עמדה זו וַיֹּאמֶר גַּם אֲשֶׁר־הֵם בּוֹנִים, כלומר, טוביה הצטרף לדברי הלעג של סנבלט [מצודת דוד, רש"י] והוסיף כי גם אם היהודים יצליחו בסופו של דבר לסיים את הבנייה, החומה תהיה כה חלשה ורעועה עד שלא תוכל לשמש כמבצר של ממש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
שיא הזלזול בא לידי ביטוי בקביעה אִם־יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם. כוונתו היא שהבניין חסר כל יציבות, וכל מי שיחפוץ בכך יוכל לבוא ולהפיל אותו בקלות [רש"י]. הפרשנים מציעים מספר הסברים לבחירתו של טוביה להזכיר דווקא שועל בתיאור זה: גישה אחת מסבירה שהשועל נחשב לחיה חלשה ואיטית [רלב"ג]. טוביה משתמש בכך בלשון ביזיון, כדי לומר שאם החיה החלשה ביותר מסוגלת לפרוץ את חומת האבנים שלהם, קל וחומר שחיות גיבורות כאריות או אימפריות חזקות ככשדים והפרסים יחריבו אותה ללא מאמץ [רס"ג]. גישה אחרת מתמקדת בטבעם של השועלים, שדרכם לחפור ולעשות פרצות בתוך חורבות [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי אזכור השועל אינו מקרי, אלא נועד לעקוץ את היהודים באכזריות תוך רמיזה לקינת ירמיהו על חורבן הר ציון, שעליו נאמר "שועלים הלכו בו" [רס"ג].