למשמע לעגם של האויבים על בוני החומה, פונה נחמיה בתפילה אל ה׳ ומבקש ממנו להשיב למלעיגים כגמולם. בתחילת תפילתו הוא זועק שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ כִּי־הָיִינוּ בוּזָה. המילה בוּזָה היא שם עצם שמשמעותו ביזיון, לעג ושאט נפש [אבן עזרא], ונחמיה מבקש מה׳ שישמע ויראה כיצד הפכו היהודים למושא לבוז [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן, נחמיה דורש עונש של מידה כנגד מידה: וְהָשֵׁב חֶרְפָּתָם אֶל־רֹאשָׁם. הוא קורא לה׳ להשיב את חרפת האויבים על ראשם שלהם, ולשלם להם על הבוז שרחשו כלפי הבונים במטרה להפריע למלאכתם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. על כך הוא מוסיף ומבקש וּתְנֵם לְבִזָּה, כלומר שיימסרו לשלל, לביזה ולביזיון [אבן עזרא, מצודת דוד].
באשר למיקום העונש, בְּאֶרֶץ שִׁבְיָה, עולות שתי גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בבקשה לעתיד: נחמיה מתפלל שהאויבים יגלו ממקומם כשבויים, בדיוק כפי שגלו ישראל מארצם [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ושם בארץ שביים הם ייבזזו על ידי שוביהם [רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים כי המילים מתייחסות למצבם הקיים של האויבים, אשר הוגלו כבר בעבר מארצם המקורית על ידי מלכי אשור והושבו בערי שומרון [רב סעדיה גאון].
היבט נוסף נוגע לנוסח המילה שִׁבְיָה. בחלק מכתבי היד והדפוסים הקדומים, וכן בגרסאות של פרשנים שונים, הופיעה המילה בנוסח "שבים" (עם האות מ"ם בסופה), גרסה שעוררה פליאה רבה בקרב חוקרי המסורה [מנחת שי].