מלאכת שיקום חומות ירושלים איגדה בעלי מלאכה שונים שהתגייסו לחיזוק מוקדי התורפה של העיר.
הפסוק מציין את הבונים ואת משלח ידם. עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים היה שייך לאומני צורפות הכסף והזהב [מצודת ציון]. יש המפרשים כי הוא ואביו עסקו במלאכה זו, או שהמשפחה כולה נקראה על שם אומנותה [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. באשר לאיות השם חַרְהֲיָה, קיימים הבדלי נוסח קלים בספרים המדויקים, כאשר ברובם מופיעה האות ה' באמצע המילה כשהיא מנוקדת בחטף פתח, ובמיעוטם מופיעה פעמיים האות ח' [מנחת שי]. לצדו של עוזיאל פעל חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים, שהיה בן למשפחת מכיני בשמים ומרקחות [רס"ג, רלב"ג].
פעולתם המשותפת מתוארת במילה וַיַּעַזְבוּ, שזכתה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת מילה זו למונח "מעזיבה" מלשון חכמים, שמשמעותו שכבת כיסוי או תקרה. לפי פירוש זה, הבונים מילאו את האזור בעפר ויצרו שכבה אוטמת כדי לעבות ולחזק את החומה [רש"י, רס"ג, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את המילה פשוט כפעולת בנייה, סיוע וחיזוק, בדומה לשימוש בשורש זה בביטוי המקראי "עזוב תעזוב עמו" [רלב"ג, אבן עזרא].
הבנייה והחיזוק נעשו עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה. הצורך בביצור מסיבי דווקא באזור זה נבע מכך שבצדה הצפוני של ירושלים לא היו הרים טבעיים שיגנו עליה, אלא מישור חשוף. על כן, הוצרכו הבונים לעבות את החומה כדי שתשמש מגן איתן בפני אויבים. באותו תוואי גיאוגרפי עמד גם שער אפרים שלא נחרב לחלוטין, ולכן לא נזכר בפני עצמו אלא נכלל בבניית החומה הכללית [מלבי"ם].