נסו לדמיין שאתם משקיעים את כל הכוח שלכם כדי לתקן משהו חשוב שנהרס, ופתאום מגיעים אנשים, נעמדים מולכם ופשוט מתחילים לצחוק על כל מה שאתם עושים. זה בדיוק מה שקרה ליהודים שחזרו לארץ ישראל וניסו לשקם את חומות ירושלים ההרוסות. האויבים שלהם עמדו מול צבא שומרון, וזלזלו לגמרי בסיכוי של היהודים להצליח לבנות את החומה.
האויבים מתחילים את הלעג שלהם וקוראים ליהודים הָאֲמֵלָלִים, שזה אומר אנשים חלשים, עייפים ומסכנים מרוב סבל. אחר כך הם שואלים בזלזול הֲיַעַזְבוּ לָהֶם. הכוונה היא האם היהודים באמת חושבים שהם יצליחו לחזק את החומה, והאם קצת עפר שהם ממלאים שם באמת יחזיק חומה כל כך חלשה ורעועה. הם ממשיכים ושואלים הֲיִזְבָּחוּ, כדי לצחוק על התקווה של היהודים לסיים את הבנייה ולחגוג בשמחה עם קורבנות. האויבים חושבים שהחומה הזו כל כך עלובה, שאין בכלל טעם לשמוח בה.
הזלזול ממשיך גם לקצב העבודה, כשהם שואלים הַיְכַלּוּ בַיּוֹם. כלומר, האם היהודים באמת יצליחו לסיים את העבודה ביום המטרה שקבעו לעצמם, כשיש להם כל כך מעט פועלים? בסוף, הלעג מגיע לשיא כשהם מסתכלים על חומרי הבנייה ושואלים הַיְחַיּוּ אֶת־הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת. המילה מֵעֲרֵמוֹת מתארת את הגלים הגדולים של העפר וההריסות שהיו שם. האויבים משווים את האבנים למשהו מת שקבור באדמה, כי האש ששרפה את ירושלים בעבר הרסה את האבנים ופוררה אותן. הם בעצם שואלים: האם היהודים מסוגלים לעשות פלא ולהקים לתחייה אבנים שרופות, ולהפוך אותן שוב לאבנים קשות וחזקות שמתאימות לבנייה?