במדבר, פרק ל״א, פסוק מ״ג

וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן הַצֹּאן מתייחסת למחצית השלל שהועברה לידי שאר העם שלא יצא למלחמה, בסכום של שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. חזרה זו על המספר המדויק, שכבר ידוע מחלקם של הלוחמים, משמשת חוליה מקשרת ללקיחת המכס המיועד ללויים מתוך מחצית זו. משה לא גבה את המכס מתוך ערימת השלל הכללית, אלא קודם חילק לעם את חלקו ורק אז הפריש ממנו את המס, כדי לזכות את העדה בהפרשה מרכושה, או לחלופין כדי שהזכות תיזקף למשה שלקח זאת בפועל. שיעור המכס שנגבה ממחצית העדה עמד על אחד מחמישים, שיעור גדול בהרבה מזה של הלוחמים, משום שהוא נועד להתחלק בין לויים רבים ולא להינתן לאדם אחד. כמות הצאן העצומה מעוררת פליאה כיצד הצליחו בני ישראל לנהל עדרים כה גדולים מבלי להיכשל באיסור לשחוט חיה וצאצאה באותו יום.