במדבר, פרק ל״א, פסוק ב׳

ה' מטיל על משה משימה לאומית אחרונה כתנאי לסיום חייו, ודורש ממנו נְקֹם, כלומר לא רק להעניש אלא לשקם את האומה ולשחררה מההשפעה המוסרית הרעה של האויב. המערכה מוגדרת בתור נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל על הרעה שנעשתה להם, אף שמשה יציג זאת לעם כנקמת ה', הן משום שפגיעה בישראל היא פגיעה בה' והן כדי למנוע מהעם לעכב את הקרב בניסיון להאריך את חיי מנהיגו. הפעולה מכוונת דווקא מֵאֵת הַמִּדְיָנִים שהתערבו בסכסוך מתוך שנאה יתרה, בשונה מהמואבים שפעלו מתוך פחד טבעי. הפסוק מסתיים בקביעה שרק אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ, ביטוי המציין מוות וקבורה, כדי להעניק למשה את הכבוד לראות בעשיית הצדק לפני פטירתו. אף על פי שמשה ידע כי ביצוע משימה זו יביא למותו, הוא לא השתהה והזדרז במסירות נפש להכין את העם למלחמה.